אאא

"אנחנו לא נושרות", אלו היו המילים ששמענו שוב ושוב, מהנערות שפגשנו, במסגרת פרויקט "הנערים שלנו", בו אנו פותחים את הפתח לעולמם וחושפים את כאבם של הנערים, שכה זקוקים להכלה והבנה.

לצפיה בפרק הראשון בסדרה "הנערים שלנו"

המסר הכי חשוב שהיה להן לומר הוא, "אנחנו עדיין מחוברות לקהילה, למשפחה, לבית, להורים, לאחים בישיבות", "אנחנו חלק פועם וחי של הערכים עליהם גדלנו".

נכון, אולי הן לא עמדו בציפיות של מנהלת הסמינר או של ההורים בבית, כנראה שהן גם חרגו מעט מ"התקנון", אבל, הן מחדדות - "הלב שלנו שייך עדיין לאותו מקום".

הנערות שלנו, כמו מרבית הנערים שלנו - לא שורפות אוטובוסים ולא מציתות פחים אבל הן נשרפות מבפנים, מהפחד, מהבושה, מהיעדר ערך עצמי, מהכמיהה למילה טובה.

לעיתים, כאשר הבעירה הפנימית הזו - מתפרצת החוצה, כאשר כבר נראה כי לא ניתן לזהות מבעד למסך העשן את מקור האש הבוערת, דווקא הסיפור שלהן, המילים והתיאורים, מעידים יותר מכל על סערת הלב הטהור, הלב שלא רוצה להתנתק.

"הנערות שלנו", כן, הן עדיין שלנו, הן "לא נושרות".

יצאנו אל צפון הארץ, המשופע בפנימיות ובמוסדות לנוער שלנו. כך למשל 'אור חדש' שביישוב רכסים, שבו עשרות 'נערות שלנו' עם היסטוריה דומה. ב'אור חדש' שוחחנו עם צופיה, 'נערה משלנו' תושבת טבריה. צופיה משוחחת איתנו בפנים גלויות. היא לא מתביישת בסיפורה ואף רואה בטלטלות חייה ניסיונות משמיים - שחיזקו אותה.

"איזה סוג בית? במשפחה שלי כל אחד לפי מה שהוא".

הוריה של צופיה שמרו עליה ככל שיכלו והעניקו לה אהבה, אבל זה לא מנע ממנה לבלות ברחובות.

"מהתחלה לא הייתי כ"כ דתייה, הייתי עם חברות ברחובות, הורים שלי לא תמיד ידעו איפה אני, היו מלשינים עלי לבי"ס.

ג. במבט לאחור יודעת צופיה לספר לנו, מה גורם לבנות חרדיות בגילה לנשור.

"זה חברות לא טובות, סמארטפון… להורים שלי זה הפריע שאני נושרת בגיל כזה, הם ניסו לעזור. אם לא ההורים לא הייתי איפה שאני היום".

ד. ציפינו שצופיה תהיה מלאה ברגשות קשים כלפי המערכת ממנה נפלטה, אבל בבגרות נדירה לגיל 16 היא רואה בהכל מסלול מכוון, שהוביל אותה אל פנימיית 'אור חדש' שהיא שוהה בה כיום.

"לא מתחרטת על שום דבר שעברתי, הכל נסיונות שחיזקו אותי. הוריי לא רצו שאלך לפנימייה, נלחמתי. גם פה יש קשיים, ואתה גדל מהם".

ה. כשאנו מבקשים לסכם את סיפורה של צופיה במסר לצופים, גם היא מבקשת לעסוק בחשיבות הקשר עם ההורים.

"אם לא ההורים ההתמודדות הרבה יותר קשה" .

בפנימיה אחרת בצפון, פגשנו את אלישבע - שם בדוי - 'נערה משלנו' בת 17 מעיר חרדית במרכז הארץ. אלישבע התחנכה ב'בית יעקב', והיתה על סף כניסה לסמינר חרדי מוכר שבו למדו גם אחיותיה הגדולות, אבל זה לא קרה.

הוריה של אלישבע התנגדו לשידור הראיון, ולכן - מפאת גילה - טשטשנו את פניה ועיוותנו את קולה. ועדיין קשה שלא להבחין בזעם שלה על המערכת שממנה נפלטה.

"למדתי ביסודי חרדי, ניסיתי להתקבל לסמינרים טובים ללא הצלחה, החוויה הטובה היא שביסודי ניסו כמה שיותר לשמור ולעזור".

ג. עד היום נראה שאלישבע חושבת, שהיה צריך לקבל אותה לסמינרים טובים.

"היו לי ציונים טובים, אחיות שלי למדו שם. בגלל חוקים חברתיים - אינטרנט וכו' לא קיבלו אותי. סמינרים זה סוג של תחרות, מי שלא מתקבל נכשל. אבל אמרתי לעצמי שאם לא קיבלו אותי כנראה שזה לא המקום שלי".

ד. גם אלישבע היתה מסתובבת לעיתים ברחובות. אנו מבקשים לשמוע ממנה, מהם האתגרים המרכזיים שחווה בת חרדית בגיל ההתבגרות במצבים כאלו.

"בגיל הזה בת לא יודעת מה היא רוצה. יש קשרים חברתיים בעייתיים וכפייתיים. החברה לוחצת וזה נוגד את הערכים".

ה. תקופת הקורונה קשה לכולנו, ובמיוחד לנערים ולנערות שלנו, שבאין מסגרת - עלולים להיסחף חזרה למקומות בעייתיים.

"בזמן הקורונה אין מסגרת, יש רק טלפון וזום, כשיש מסגרת יש מענה לשאלות".

ו. וגם לאלישבע יש מסרים חשובים לבנות שצופות בה - וגם למנהלת שלא קיבלה אותה לסמינר.

"לא לעזוב מוסד לפני שיש אחר, למנהלת שלא קיבלה אותי אני אומרת תודה, משתתפת בצערך שהפסדת תלמידה כמוני."

ובחזרה ל'אור חדש' ברכסים, אנו בוחרים לסיים את המסע של הפרק הזה בשיחה עם לורן - המבוגרת מבין המרואיינות שלנו, באולפן ההקלטות של הפנימייה.

לורן בת ה-18 מבני ברק היא 'נערה משלנו', שחזרה בתשובה בילדותה יחד עם משפחתה. מקרים רבים של נשירה בקרב הנוער שלנו, מקורם בפערים תרבותיים בהם נתקלים בני הדור השני לחזרה בתשובה. בסיפור שלנו, בוחרת לורן להיזכר בלחץ שהפעיל עליה בית הספר - וכיצד הוא השפיע עליה.

"עברתי כמה בתי ספר, בסמינר נשרתי כי עקבו אחרי גם אחה"צ. מה שאת עושה זה אף פעם לא מספיק, עוקבים לראות איך את לבושה. גם ככה זה עול תורה ומצוות, למה להוסיף עוד? אנחנו חוזרים בתשובה, אין אצלנו את השקרים האלו".

ב. פער מרכזי בין החינוך החרדי לאינו חרדי, הוא הפיקוח על התלמידים מעבר לשעות הלימודים. מתברר שעבור לורן, המעקב המתמיד אחריה בכל שעות היממה היווה עול כבד מדי.

"את תמיד מרגישה שעוקבים אחרייך, יום אחד העלילו עלי שפתחתי אינסטגרם... אם הייתי מנהלת הייתי מדברת עם הילדה ולא דורשת יותר מהמינימום".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ג. לקשיים הספציפיים שחוותה לורן כבת לחוזרים בתשובה, ניתן להוסיף את אתגרי גיל ההתבגרות - שעליהם לא קיבלה מענה.

"זה גיל של בלבלות, שאלות כמו, למה צריך צניעות."

ד. כיום, בפנימיות ברחבי הארץ, מצויות 'הנערות שלנו' תחת השגחה ופיקוח של נשות הצוות; אך המסגרת הזו טובה גם עבור לורן, שחוותה טראומות של 'ניטור יתר' במוסדות חינוך. זה המסר שלה גם למוסדות החינוך של ה'מיינסטרים'.

"כאן אחרי הלימודים הצוות לא עוקב, אם יש בעיה באים לשוחח, אם הייתי מנהלת הייתי משוחחת עם התלמידה ובודקת מה הבעיה".

לסיום : לאחר ששמענו בפרק שלנו ובפרק שלפניו את סיפוריהם של הנערים והנערות שלנו, בפרקים הבאים נציג בפניכם סיפורים נוספים - אך מזווית מעשית יותר. נשאל את הדמויות המסייעות לנוער שלנו, האם באמת יש פתרון לבעיית הנשירה - או שהדבר היחיד שניתן לעשות הוא לבנות בתי חולים מתחת לגשר.