אאא

"ליהודים היתה אורה" - "אורה זו תורה" - "תורה צוה לנו משה" - "ואתה - משה - תצוה".

מה הקשר בין "אורה זו תורה" לפורים?

נבין זאת באמצעות ביאורו המרתק של בעל התניא, הוא מקשה: הרי כתוב "נר מצוה ותורה אור" (ל' זכר) מהו, אם כן, דיוק הלשון "אורה" (ל' נקבה)?

אלא יש "תורה אור" ויש "תורה אורה", יש תורה זכר ויש תורה נקבה.

"תורה אור" - זוהי תורה שבכתב, שם הכל מדוד ומדויק ובקיצור נמרץ. כדרכו של גבר שלא מדבר הרבה…

"תורה אורה" - זוהי תורה שבעל פה, ההולכת ומרחיבה ומבארת ושוב מרחיבה. כדרכה של אשה המדברת כמה שיותר.

חילוק זה בין תושב"כ לתושבע"פ הוא חילוק טכני, החילוק המהותי ביניהם הוא באופן תפיסת התורה:

תורה שבכתב היא מקודשת וללא תפיסת בן אנוש, אסור ליהודי לגעת בקוץ מן התורה הקדושה, גם אם הוא לא מבין זה קדוש.

תורה שבעל פה ענינה הוא לחדור אל תוככי השכל האנושי מה שלא מובן מיד נפרך עד שהגמרא מכריזה עליו "בדותא".

מעמד הר סיני היה מעמד נשגב ואלוקי, הוא בא לאחרי ניסי יציאת מצרים, ה' נתן תורה לעמו ישראל. אך בני ישראל לא קיבלו לא קלטו את ה"אור" הגבוה, 40 יום אחרי רצו לעשות עגל…

מצב בני ישראל בפורים לא היה זוהר כמו יציאת מצרים ומתן תורה. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", נמצאים בגלות מדי…

אך דווקא מתוך החושך הנורא ששלט אז, קלטו בני ישראל, הם קיבלו את התורה בפנימיות.

אפשר לסכם זאת כך:

בחג השבועות היה "מתן תורה" מאת ה'.

פורים הוא "קבלת התורה" ע"י בני ישראל.

התוס' שואלים:

למה ה' "כפה עליהם הר כגיגית" במעמד הר סיני, הרי בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע"?

אחד התירוצים בענין שהם קיבלו רק תורה שבכתב, וה' כפה אותם לקבל תורה שבעל פה. וכך היה הדבר עד פורים "והדר קבלוה בימי אחשוורוש" אז - בפורים - היתה "קבלת התורה" מאהבה.

מה היה בפורים שגרם לבני ישראל לקבל ולקלוט את הענין?

"גוף היהודי נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", כאשר "נהנו מסעדותו של אותו רשע" הדימיון הלך והתרחב.

כרגע נשאלת השאלה מה ההבדל בין היהודי לגוי?

כאשר המן רוצה "להשמיד להרוג ולאבד… " למה שלא יצליח?

נעשה גורל כדי לדעת מי לחיים ומי למוות. הגורל מבטא את הדימיון בין שני הצדדים, והנה הגורל משחק לו לאותו רשע.

אכן, אין סיבה חיצונית להצלת עם ישראל שהחליטו ליהנות מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר…

אך אז התגלה הקשר העצמי בין ה"אבא" בשמים ל"בן" בני ישראל, ולמרות הכל "נהפוך הוא".

הקשר הזה הוא כ"כ עמוק וכ"כ נסתר, עד שגם כאשר אין שום סממן חיצוני, הוא קיים.

לכן - אומר הרבי מליובאוויטש - נקרא שמה "מגילת אסתר" שענינה לגלות את ההסתר.

זהו בדיוק אופי הנס של המגילה, בחיצוניות אין שום נס, אך היהודי מתבונן ומגלה שגם כאשר אין שום נס, יש בורא שמנהל הכל מלמעלה.

זהו ענין התחפושת - כפי שביארו גדולי החסידות - גם כאשר היהודי נדמה לגוי, נקבל אותו באהבה רבה.

כאשר אוהבים ילד ברמה כזו, לא משנה מה יהיה אתה בן אהוב שלי, אז יקלוט הילד - כאן הוא ביתי.

כביכול הקב"ה גם התחפש בתוך המגילה, לא נזכר שמו, לא רואים אותו באופן גלוי. מתחיל להיות מסוכן, גזרו גזירת השמדה על כל העם היהודי, הלחץ גואה, הילד בלחץ היכן אביו? "ויזעק זעקה גדולה ומרה" וא ברגע האחרון העסק מתהפך, האבא מוריד את המסיכה… ליתר דיוק: הבן מוריד את המסיכה מן האבא, היהודי קולט שכל הטבע שהתרחש למול עיניו זה לא עוד פרק היסטוריה אלא מהלך אלוקי מובהק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר עם ישראל קלט שה' איתו בכל מצב, אז הוא קלט שהתורה היא חייו. הקליטה הפנימית הזו הובילה ל"קבלת התורה" "תורה שבעל פה" "תורה אורה" תורה שנכנסת בתוך השכל וההיגיון ובתוך הטבע ובתוך הגוף הגשמי הטבע והחומרי - באופן פנימי.

ובזכות מי קלטו בני ישראל את הענין הנפלא הזה?

בזכות "מרדכי בדורו כמשה בדורו".

בשבת נקרא פרשת תצוה "ואתה תצוה את בני ישראל".

פסוק זה מבארו הרבי מליובאוויטש באופן נפלא:

"תצוה"מלשון "צותא" וחיבור, "ואתה" היינו משה, "תצוה" היינו תחבר, "את בני ישראל".

משה הוא הוא המחבר את בני ישראל שיהיו בקשר פנימי עם הקב"ה.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com