אוירה של בחירות בפתח, וסוגיות בוערות עולות על פני השטח. כל הבעיות, החברתיות המדיניות והכלכליות, עולות וצפות, וכל מפלגה מנסה להציע את מרכולתה ואת תפיסת עולמה. רבות מהסוגיות מקבלות בימים אלו ניתוח מעמיק וחוזר דרך החברה כולה. ומבחירות לבחירות אנחנו מתבגרים ומחכימים. אומתינו קיימת כנשמה אחת גדולה אשר לה ענפים שונים, ומחובתינו להיות קשובים לכל קול ולכל אמירה של כל ענף, בכדי לעשות עם עצמינו את הבירור הנדרש, האם אכן אנו מדייקים את האמירה שלנו? האם יש מקום לבקר אותה ולנקותה מפגמים שנפלו בה? האם יש לנו לדייק וללטש יותר את תפיסות עולמינו ואת יסודות התנהלותנו כחברה? לשם כך נולדו ימי הבחירות, בהם אנו עוברים ביחד תהליך מעמיק של חשבון נפש עצמי.
אחת הסוגיות הבוערות שעלו בשבועות האחרונים על פני השטח, היתה עניין ההכרה בגיור הרפורמי. התפרסמה פסיקת הבג״ץ שיש להכיר בגיורי התנועה הרפורמית, וכל המדינה רעשה כמרקחה. השמאל זעק בעד, כי גם הרפורמים יהודים ואף אחד אין לו את הזכות הבלעדית לקבוע את הדרך ׳הנכונה׳ לגיור, הימין זעק נגד, כי אם לא נגייר לפי המסורת היהודית החרבנו חלילה את יסודות האומה כולה, המפלגות החרדיות הוציאו סרטון עם הכלבים העושים ׳בר מצווה׳, חבר כנסת חרדי אחד זעק שהגיורת הרפורמית תמשיך להיות ׳שיקצע׳, ויהי ׳ששון ושמחה׳ בכל המדינה.
על פי אמות המוסר וההגינות, כאשר סוגייה בוערת עולה על פני השטח, יש עלינו להיות קשובים לקול שכנגד ולבדקו בצורה יסודית. לפעמים ההקשבה נצרכת בגלל שישנו בדל של אמת מסויימת בדברי השני, ואז עלינו לאזן יותר את דעתינו ולדייק יותר את המסר שלנו. אך לפעמים, הבדיקה והבירור צריכים להיות במקום אחר, לא בנקודת הויכוח עצמה, אלא בשורשי הסיבות שהובילו את המחנה השני לטעות בדרך. כאשר מתבוננים בסוגיית הגיור הרפורמי, אין ספק בכך שלפי הדרך המקובלת לנו מתורת משה בהר סיני, אין מקום לגיורים מהסוג שהרפורמים מציעים, וחלילה לנו ליתן להם לגייר יהודים שלא על פי דרך התורה. זוהי דרך המובילה בוודאות לחורבן עצום ולהתבוללות נוראה. אבל הויכוח הזה מוביל אותי להתבונן בשורשי לידת התנועה הרפורמית ורעיונותיה, בטענות שהם טוענים ובמסרים שהם מנסים להגיד. ושם אני מוצא ומבין, שאם אמנם הם הגיעו לטעויות חמורות וגדולות, אך יש מקום רב לומר, שהטעויות שלהם הם תוצאה מכך שלא טיפלנו בכמה סוגיות יסוד כמו שצריך, וכתוצאה מכך, קרה מה שקרה ונולדה תנועת הרפורמה.
אחד מגדולי האדמורי״ם אמר פעם, בתקופה שפשטו ההשכלה והחילון ביהודי גרמניה, שכאשר יהודי בפולין נוהג בקלות ראש באיזה מנהג יהודי חשוב, אותה שעה פורק לו יהודי בגרמניה עול תורה ומצוות. כלומר, האומה היהודית קיימת כנשמה אחת גדולה המתפצלת להרבה נשמות נפרדות, וישנו קשר רוחני פנימי עמוק ביניהם, ולכן ישנה השפעה עמוקה להתנהגותו של כל אחד על השני, ואם חלק מסויים בגוף האומה נחלש, הרי שזה משפיע גם על חלק אחר בעם. וכאשר החזק יותר לא מתנהג בסדר בנושא מסויים, הרי שמי שחלש יותר עלול ליפול באותו עניין לגמרי. מה שאני מנסה להגיד זה, שהתנועה הרפורמית, (שמונה בעולם קרוב ל-2 מליון נפשות, מספר דומה לגודל אוכלוסיית התנועה החרדית בכל העולם), היא סוג של מראה לחולשות פנימיות שיש ביסודות השקפתה של התנועה החרדית, לפגמים שיש עלינו לתקן. ומכיוון שלא עסקנו מספיק בדיוק ובירור עצמי באותם נושאים, הרי שנולדה התנועה הרפורמית, שהלכה לכאורה לתקן את אותן סוגיות, אך בצורה לא מתוקנת, כאשר במקום להוביל לתיקון הם הובילו להרס יסודות הדת ולהתבוללות וכליה רוחנית. למה כוונתי?
מכיוון שהטור שלי הוא טור דעה באתר חדשות ואקטואליה ולא מאמר דעה בקובץ הגות, הנני נאלץ לקצר באמריי. משימה לא קלה כאשר הנני בוחר בסוגיות רגישות המצריכות העמקה וניתוח יסודי. אך זה מה שמוטל עלי, ולכן, אשתדל לתמצת מאוד את הדברים, ואקווה שדבריי יובהרו מספיק.
מה הן היסודות החשובים ביותר לתנועה הרפורמית, בהן חפצה ובחרה התנועה לעשות רפורמה ושינוי יסודי? אמנה כאן את המרכזיים והבולטים שבהם. הראשון הוא מעמד הגוי בעולם היהודי. הרפורמים מדגישים את תפקיד האומה היהודית להיות אור לגויים, ומטשטשים לפחות חלקית את עניין עליונות עם ישראל על פני אומות העולם. בין היתר שינו למשל כמה נוסחאות בתפילה, כמו בנוסח בתפילת ׳עלינו לשבח׳ שהורידו את הקטע ׳שלא עשנו כגויי הארצות׳ וכו׳, או למשל בתפילת ׳עושה שלום׳, כאשר הם מוסיפים: הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ׳ועל כל העולם׳, וכן עוד. היסוד השני הוא, מעמד האשה בעולם היהודי. הרפורמים ביטלו את ההפרדה המגדרית בבית הכנסת, הכתירו רבניות רפורמיות, ביטלו את הצורך בגט, וביטלו עוד כל מיני הלכות הנותנות לכאורה תחושות קיפוח לאשה היהודית.
היסוד השלישי הינו נטישת הדגש על טקסים דתיים מסורתיים, ושימת עיקר הדגש על מאבק למען צדק חברתי. מייסדי תנועת הרפורמה טענו כי ההיבטים המוסריים והרוחניים של היהדות הם העיקריים, אך ההיבטים הטקסיים והמעשיים הם טובים ויעילים רק כשהם ביטוי וסיבה להתעלות רוחנית ומוסרית, לא כשלעצמם, ולכן, אין צורך וחובה בהם כלל. במקביל לכך, בתקופה החדשה, הרפורמה אימצה הרבה את החוויה הרוחנית כעיקרית בתפילה המסורתית והם נוהגים להתפלל הרבה עם כלי נגינה (גם בשבת), תוך קיצור נוסח התפילה ושימת הדגש העיקרי על החוויה הנפשית.
עוד עניין מרכזי בתנועה הרפורמית הוא ההדגשה על הקשבה מלאה להתפתחויות האנושות והכנסת שינויים בהלכה היהודית בכדי ליתן מענה אקטואלי ונגיש להתמודדויות חדשות הצצות בכל דור, תוך תפיסת עולם שהתורה לא נחתמה בהר סיני או בדברי חז״ל (חלילה), אלא ניתנת לפרשנות מחודשת בכל דור דרך הרבנים החדשים. מהלך זה הוביל בין היתר לפתיחות גדולה בקבלת "נישואים" שונים ומשונים לתוך שורותיהם, וחיתונם הרשמי תחת חופה יהודית על ידי רב רפורמי, תוך התעלמות מאיסורים חמורים המפורשים בתורה. דגש נוסף יש בתנועה הרפורמית על היחס לבעלי חיים, כאשר אימצו למשל הלכות כשרות חדשות הנוגעות להתנהגות מוסרית ואתית כלפי בעל החי, וביטלו גם את האמונה בחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש לעתיד לבוא. (ואולי גם הבר מצווה לכלב נובע מהרצון לתקן את היחס של האנושות לעולם החי, ככל שחגיגה זו נראית היתול ושיגעון חסר הגיון).
התנועה הרפורמית הגיעה למעשה לחורבן רוחני גדול. הנסיון לטשטש את ההבדל בין היהודי לגוי הוביל לנישואי התבוללות בקרב חלק עצום וניכר בקהילה. הנסיון לשפר את מעמד האשה בקהילה הוביל לידי מחיקת שמירת הלכות הצניעות ויסודות הבית היהודי. הנסיון להסיר את הדגש מהחלק הטקסי והמעשי של היהדות הוביל למחיקת מצוות יסודיות רבות הכתובות בתורה. הנסיון להיות אקטואליים וקשובים להתפתחויות הנפשיות של כל דור הוביל למחיקת איסורים חמורים בתורה וקבלת צורות נישואין שאין להם מקום בהלכה. והנסיון להיות רגיש לצער בעלי החיים וכבודם הוביל אותם למנהגי שיגעון אשר מבטאים זלזול בקדושת המצוות. למעשה, מדי יום ביומו, מתבוללים בתנועה זו יהודים רבים מאוד, והמצב הוא בכי רע.
מה שאני מנסה להגיד אבל הוא, שהתנועה הרפורמית, הינה ביטוי לכשלים רוחניים בתפיסות עולמה של התנועה החרדית. היא סוג של מראה. כל הנושאים שאצלינו אינם מספיק מתוקנים או מדוייקים, קיבלו סוג של מענה קיצוני הפוך בתנועה הרפורמית. בדומה לנער נושר שקיבל חינוך קיצוני בנושאים מסויימים, שכאשר הוא עוזב את דרך אבותיו, הרי שבנושאים בהם קיבל חינוך קיצוני, שם הוא מתפוצץ ומתנהג בדיוק להיפך, בצורה קיצונית גם כן.
הסוגיות שהועלו כאן, מעמד הגוי, מעמד האשה, הדגש על הפן המוסרי (או הרוחני-חווייתי) במקום הפן הטקסי, וסוגיית הנישואים הבעייתיים, הינן סוגיות הראויות כל אחת למאמר ארוך כשלעצמו, ובעבר הרחוק כבר כתבתי מאמרים ארוכים בכמה מסוגיות אלו. לא ניכנס במסגרת זו לארכן ורחבן של סוגייות אלו. רק נאמר בקצרה, שאמנם יש עלינו ללחום בכל מאודינו נגד תנועת הרפורמה המסכנת את רוח האומה, אך, במקביל לכך, שומה עלינו לעשות חשבון נפש עמוק, היכן אנו לקויים ולא מספיק מדוייקים ומאוזנים בכל הקשור לסוגיות אלו, והיכן יש עלינו לתקן ולשפר את האמירה. כי התנועה הרפורמית היא רק ביטוי חיצוני לפצעים הפנימיים שלנו.
האם יש מקום לתקן ולדייק את תפיסת עולמינו בעניין מעמד האשה בעולם היהודי? ללא ספק שכן. בתורת האריז״ל מובא, שהמעמד הנמוך שהיה לאשה לאורך ההסטוריה, הינו ביטוי של גלות השכינה, כי האשה היא הדמות המסמלת בעולם את השכינה - כנסת ישראל, ולקראת העידן המשיחי, עם גאולת כנסת ישראל ושיבתה למקומה, ההיררכייה הזאת הולכת להשתנות והאשה תחזור למעמדה הראוי והמכובד. לפי זה, יש מקום להקשיב לפחות לרעיונות מסויימים של תנועות הפמיניזם למיניהן, ולראות בהפצעתן בעולם גילוי של אור הגאולה. אלא שעלינו לתת לאור זה את הכלים ואת הגבולות ולכוון אותו בדרך שאינו סותר את ההלכה. בנתיים, אין לאשה החרדית את המעמד הראוי לה ואת המקום והבמה לביטוי כוחותיה הרוחניים והנפשיים, כפי שאפשר להיות לה.
כמו כן לגבי מעמד הגוי. הנביאים מתנבאים, שבעידן הגאולה יבואו הגויים ללמוד חכמה ותורה מהיהודים ועם ישראל יהווה מגדל של אור לכל האומות, ויהיה קשר רוחני רצוף ופתוח בינינו לבין האומות, כל זה בשונה לחלוטין מצורת הקשר שהיה לנו עם האומות במהלך הדורות. העידן החדש שלנו, בו העולם הפך להיות כפר גלובלי קטן, העם היהודי קיבל מעמד מבוסס וחזק, והמדינה היהודית הקטנה הפכה להיות סמל להישגים כבירים מול כל העולם המשתאה בפליאה ומעריך את הישגיה, כל זה דורש מאיתנו תפיסה מזוקקת יותר בעניין היחס שיש לנו מול אומות העולם. אם היינו יותר מדוייקים עם עצמינו, חבר כנסת חרדי לא היה מכנה כל אשה גויה עם השם ׳שיקצע׳, תואר המבטא זלזול מוחלט בכל בני האדם אשר אינם משתייכים לעם היהודי, והיינו נזהרים ומחדדים הרבה יותר את האמירות שלנו.
גם עניין הזנחת הדגש על הפן הרוחני והחווייתי של התפילה והמצוות, או מה שקורה לא פעם - שימת הדגש על הפן הטקסי והחיצוני על פני הצו המוסרי והתיקון החברתי, דורש מאיתנו בדק בית מעמיק. התפילות הטקסיות למשל בבית הכנסת בצורתן הנוכחית, אינן נותנות מענה רוחני מספיק לנשמות הכמהות לחוות קרבת ד׳. לא מופרך הרעיון שיש עלינו להכניס אוירה הרבה יותר חוייתית, רגשית ונשמתית, בטקסי התפילה והמצוות. שמא עלינו לפתוח יותר ויותר בתי כנסת בסגנון הקרליבכי המשלב ניגונים, ריקודים וכלי נגינה בתפילה, תוך שמירה מוקפדת על כללי ההלכה. כמו כן, יש מקום רב לחשוב על הצורך בעבודה רוחנית משותפת של כל קהילה וקהילה, בעזרת סדנאות רוחניות למשל, שיתוף אישי, ועבודה קהילתית ורוחנית מרתקת המביאה התקדמות רוחנית אישית לכל משתתף בן הקהילה. כך יהפכו בתי הכנסת לבית היוצר להתפתחות רוחנית אישית אמיתית, ולא מקום לדקלום טקסטים מסורתיים בלבד.
וגם בעניין היחס לבעלי החיים, יש מקום להציב לעצמינו יעדים בשמירה מוקפדת יותר על צערם של בעלי החיים בדרך הארוכה שהם עוברים עד בית המטבחיים, ולשלב יסודות מוסריים אלו עם עקרונות הכשרות המסורתיים. סוגיית הקהילה הגאה, והשורש הרוחני של בעיה זו המצריך בתוכינו בדק בית ואיזון פנימי, זו היא סוגייה מורכבת ועדינה המצריכה התייחסות נפרדת ומעמיקה יותר, ונדון בה בהזדמנות אחרת בעזרת ד׳.
הרעיון הוא רעיון פשוט. אפשר וצריך ללחום מול רוחות הזמן, אך העבודה המעמיקה יותר היא להקשיב לרוחות הזמן, לראות את הטעויות הגדולות שעושים ההולכים בדרכים עקלקלות, ולהבין שהם רק ביטוי למקומות בתוכינו שלא דייקנו אותם מספיק. הדבר נכון כאשר אנו בוחנים את עצמינו מול התנועה הרפורמית למשל, או גם כאשר אנו בוחנים את עצמינו מול התרבות המערבית בכלל. בסופו של דבר, סדנא דארעא חד הוא. העולם כולו פועל כאורגניזם אחד, וכולנו חלקים מתודעה אחת גדולה ושלמה. עם ישראל הוא לב העולם, ושומרי התורה והמצוות הם לב האומה. כאשר יש פגם קטן בלב, קורה שיתוק גדול בחלק מסויים בגוף. שומה עלינו לעשות ניתוח לב עמוק ולרפא את הפצעים הפנימיים, ורק כך נצליח להביא את הריפוי ואת האור אל הגוף כולו, אל האומה כולה ואל האנושות כולה.