אאא

כבר שנים שהוא שורף חמץ בכל שנה, כל שנה מחדש, ובסוף הפסח פתאום מגלה שהחמץ דבוק חזק יותר ממה שחשב - הוא עדיין שם, חמץ על מנת להחמיץ.

זה לא קל לשרוף דבר שלא נשרף. לא קל בכלל. בתוך תוכו תמיד עולה הדמיון לאותו סנה מדברי, בוער אך איננו אוכל, וככה, באיזה חדר נסתר עמוק בלב, איפה שדמעות שלא דומעות אף פעם תוססות, הוא מחייך חיוך עצוב, חיוך של גלות ארוכה, ואין משיח - רק הוא, הדמעות והחמץ.

ובעולם מסביב כולם שורפים וטוב להם, ויש כאלו שכבר שעה או שעתיים עומדים ליד המדורה ומגלגלים עם המקל הארוך לחם עשוי חיטה מלאה, שישרף. והוא נשרף בשמחה ובבריאות, וכבר איננו ראוי אפילו לגחלים - נטול פחמימות או כל דבר אחר. אבל אצלו, משהו דבוק שם בפנים, לא משנה באיזה מקל הוא יסובב, וכמה קרוב יעמוד ליד האש.

והשנה, שוב פסח מגיע, ובלילה במקום לאסוף את הפתיתים שלא החביא, הוא יושב על הספה. מה העניין לאסוף את מה שגלוי? זהו פתרון פשוט ואין פה חכמה גדולה. לעומת זאת, למצוא את אותם פתיתים שחבויים ממך - זהו עניין כביר, אך יאוש של שנים ממשחקי חמץ ומצה אנושיים שלא הצליחו - מושיב אותו על הספה. השנה הוא לא הולך לשרוף כלום.

שנתו של המיואש איננה שינה, הוא חולם את המציאות, והמציאות - יאוש. וכך הוא נודד בין רגע של שינה מציאותית לבין רגע של מציאות ישנונית. לא פה ולא שם.

בין הדמדומים הטלפון מצלצל. יש משהו בצלצול של טלפון שמעיר אותנו לחיים. אנחנו בטוחים שמשהו מאוד חשוב הולך לקרות, אפילו שאותו צליל בדיוק, העיר אותנו אלף פעמים אחרות - וכלום. ככה אנחנו - לא לומדים, בטוחים שיום אחד השיחה הזאת תגיע. יהודי משהו.

הוא עונה ובצד השני חבר שלו, מזמין אותו לסיים את שני בקבוקי הוויסקי המשובחים שנשארו לו. אותו חבר לא מאמין בלמכור וויסקי, הוא מאמין בלשתות אותו, וחיי רוחי, הוא מצליח פעם אחר פעם, לא משנה מה הכמות וכמה זמן נשאר.

אין לו חשק, הוא כבר התיישב על הספה, ואצל מיואש כל פעולה קטנה היא פעולה עצומה, ואיך עכשיו לקום. אבל בתוך עננת הקדרות עולה בו הרצון החלוש לנסות שוב, בסך הכל הולכים לעבור עליו עוד פסחים רבים, ואולי הגיע הזמן לנסות דבר חדש, אי אפשר להתייאש לנצח..

אנחנו תמיד שורפים את החמץ, אבל החמץ נדבק. נדבק בכל המקומות שלרגע סיפרנו לעצמנו שכבר ניקינו אותם. אולי הגיע הזמן לשתות את החמץ - "אם אתה לא יכול לשרוף אותו - שתה אותו", לא אמר אף אחד אף פעם, לפחות עד עכשיו.

וככה, כמו תמיד אחרי רעיון חדש ומהפכני, הלב פועם במהירות אסורה, ופתאום הוא מבקש - יותר מתמיד. פתאום ישנה השתוקקות אדירה, והחיים מקבלים חיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ישנם סוגים רבים של חברים, אבל רק עם חברים מהסוג הנפשי, אפשר לשבת ולשתות ללא מעצורים. רק איתם אפשר לרחף מעלה, במרחב אפוף כוהל ארבעים אחוז ולהגיע לתובנות חדשות, לשירים חדשים, וללב חדש. הם מוזגים את הכוסית הראשונה, ובמין התעוררות פנימית הוא מתחיל לקרוא את ההגדה: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא", מסיים ושותה. וכך הלאה, עוד פיסת הגדה ועוד לחיים.

הבקבוק הראשון הסתיים מזמן. כשהציפורים הראשונות מתחילות לצייץ שעוד רגע יגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הם עסוקים באחד מי יודע, והמספרים מתהפכים להם. חבר שלו שואל שמונה מי יודע והוא מנסה להזכר, ופתאום כל מה שהיה נראה ברור - כבר לא כל כך. ובתשע ובעשר הם לא בטוחים מי ומה, אבל על כל מספר הם שותים, והשתיה - כן ידיעה לא ידיעה - עדיין שתיה.

נשארו "לחיימים" אחרונים כשהם מגיעים ל"ואתא תורא ושתה למיא", ומתוך ליבו נחלים פורצים החוצה, והתרגשות בלתי מוסברת תופסת בו. הוא שותה את הלחיים של הפרה, וממשיך "ואתא השוחט ושתה לפרה", ושותה. "ואתא מלאך המוות ושתה לשוחט", ושותה. שותה בלב טהור. שותה את הפסולת ואת החמץ, כי לפעמים זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.

השוט הסופני כבר מוכן להישתות ובדבקות אין קץ הם שרים בקול דממה רועשת "ואתא הקדוש ברוך הוא ושתה למלאך המוות". הם שותים - כמעט בכח, וברגע אחד, שניה לפני שהוא נופל גמוז אפוף באדים, הכל מתבהר לו: ישנו אדם ששורף את כל החמץ שיש לו בבית, אין פירור אחד שנשאר - ועדיין, ליבו מלא בחמץ. וישנו אדם שכל גופו ספוג בחמץ, ממש בחינת בטל ברוב - וליבו נקי לגמרי מחמץ.