אאא

שתקום האמא או יקום האבא שלו שלא צעקו פעם אחת לפחות על הילד שלהם ללכת לחדר או לשבת בכיסא ולא לזוז עם שלושה סימני קריאה מאיימים. כן, לא אהבנו שעשו לנו את זה בתור ילדים ואפילו הבטחנו לעצמנו לא לעשות את זה לילדים שלנו לעולם, אבל כמה עשורים אחר כך אנחנו יכולים להבין את הסיטואציה בה היו ההורים שלנו. הילד הקטן מטיל אימה בבית ולא נשארת לנו ברירה אלא, ובכן, לשלוח אותם לחדרם.

לאחרונה נתקלנו בסרטון אינסטגרם של ד"ר סיגי כהן, ישראלית שמתגוררת בקליפורניה. כיום היא פסיכולוגית המתמחה בהתפתחות ילדים - והיא מציעה חלופה הולמת ובריאה להתמודדות עם אותם רגעי כעס חסרי מוצא.

כשאנחנו מרגישים את הדחף לצרוח "לך לחדר!!!", אנחנו עצבניים מאוד, "אבל כעס ותסכול הם אינם כלי הורות יעילים" אומרת ד"ר כהן. "הם גורמים לתגובה אימפולסיבית בה נבייש ונאשים את הילד".

ומה קורה לילד בזמן הזה? כפי שאתם וודאי זוכרים מילדותכם, הילד לא מתכוון לנצל את הזמן הזה בחדר לחשבון נפש והסקת מסקנות. "במקום זאת, הוא יישב בחדר לבד, מלא בתחושת אשמה ובעיקר, כועס עליכם" מסבירה ד"ר כהן.

הטקטיקה שמציעה כהן היא להיפטר מגורם הבושה תוך עידוד התבוננות עצמית. במקום לשגר את הילד הרחק מעיניכם, אמרו לו את הדברים הבאים: "מה שקרה עכשיו ממש לא בסדר ושנינו צריכים לחשוב על זה טוב טוב. לכן, אנחנו ניקח עכשיו הפסקה קצרה אחד מהשני ואחר כך נשב ביחד, אני אגיד לך מה חשבתי על מה שקרה ואתה תגיד לי מה אתה חשבת ויחד נחליט מה צריך לעשות טוב יותר בפעם הבאה".

הניסוח הזה מעניק לילדים את הזמן והמרחב לחשוב על מה שהם עשו, אבל במקום להאשים אותם ("בוא נדבר על מה *שעשית*"), נמנעים מהאשמה ("בוא נדבר על מה שקרה"). זה יוצר מקום נוח יותר להתבוננות.

בונוס: כך אתם משתפים את הילדים בתהליך של פתרון בעיות, מיומנות חשובה שרצוי לרכוש מגיל קטן ולאמן כל הזמן. בנוסף, אתם מראים לילד איך עובדים בשיתוף פעולה גם בזמן קונפליקט מבלי לאבד את העשתונות ולצאת מפרופורציות, אלא בצורה מפוקחת רגשית. סיטואציה מנצחת לכל הצדדים.