"התחנתי ברוטרדם עם בחור ישראלי, הייתי בת 20 כשעליתי לארץ וכל ילדיי נולדו פה. כיום יש לי ארבעה ילדים, 18 נכדים ו-27 נינים. ואני רק אחת שנשארה בחיים, תאר לך כמה חיים לא היו מתפספסים אם כל אחד היה נשאר בחיים". במשפט זה מסכמת גיזלה פונפרד-לאופר בת ה-82 מירושלים את קו התפר בין זוועות השואה שחוותה על בשרה - והתקומה שיצרה לעם היהודי.
פונפרד-לאופר גוללת את קורות חייה, אז ב-1939 הייתה בת שש בלבד, עת החלו הזוועות: "גדלתי ברוטרדם ובתחילת המלחמה שלחו את כל היהודים במדינה למחנה ווסטברוק, בצפון הולנד. אח"כ פיצלו את המשפחה שלנו: אבא שלי נשלח לבוכוונלד, היה שם במצעד המוות ובניסי ניסים נשאר בחיים. יותר מת מחי, אבל נשאר בחיים. אנחנו היינו עם אמא במחנה עבודה לנשים וילדים ובסוף המלחמה נשלחנו למחנה ברגן-בלזן".
במהלך המלחמה, גיזלה כמעט ואיבדה את אמה, אך תשומת לב של עובדי מחנה מנע זאת: "אמא שלנו הייתה כל כך חולה שמצאו אותה נושמת על ערימת גופות. כשפינו את ערמת הגופות ראו אותה עוד נושמת, וככה היא ניצלה".
גיזלה מספרת איך מגיל צעיר כ"כ ניהלה את משפחתה, לקראת סוף המלחמה: "הייתי אחראית על שתי האחיות שלי. הייתי בת שש, אחות אחת בת חמש ואחות אחרת בת שלוש ואני שמרתי עליהן בזמן השחרור. אחרי כמה זמן נודע לנו שההורים עוד בחיים. כל המשפחה מלבדנו לא שרדה. כולם נספו. מהצד של אמא, מהצד של אבא, בני דודים. כולם. אבל לנו היה נס".
אביה של גב' פונפרד-לאופר עסק בפרוות בימיהם ברוטרדם, קודם המלחמה. כך עבודתו הביאה אותו לשוחח עם היושב במרומים, מהמעמקים. "בבוכוונלד הנאצים החליטו להעמיד את אבא שלי לתלייה כי הוא עשה משהו שחשבו שזה בכוונה, אז הוא עשה נדר עם הקב"ה שאם ייצא חי מהתופת הוא יעבוד כל החיים שלו לתשמישי קדושה".
"גם אחרי המלחמה, שלקח לו זמן רב להבריא, הוא זכר את הנדר שלו, וכשבנו בית כנסת חדש ברוטרדם - אחרי ששבעה בתי כנסת נהרסו במהלך המלחמה ורק קומץ של הקהילה חזר בחיים - אני שמתי אבן פינה ואבא שלי עשה פרוכת ראשונה מפרווה, אותה אחת שהייתה בבית המקדש.
אח"כ הוא עשה פרוות לשני בתי כנסת נוספים בעיר, ואח"כ, כשעלה לירושלים, הכין את הפרוכת בבית הכנסת בישורון ובבית הכנסת הגדול, פרוות לחופות לקידושין ושקיות לטליות לכל הילדים. עד גיל 99 הוא עבד על הנדר שעשה", סיפרה ברגש.
"עברנו המון ניסים במהלך המלחמה. ההורים שלי היו צריכים לקחת החלטות של חיים ומוות בכל רגע והיינו חולות מאוד. הם לפעמים הצילו אותנו בלי לדעת למה הם עושים את ההחלטות הנכונות. הבריטים, כשבאו לשחרר אותנו, העבירו את כל האסירים למקום אחר ושרפו את המחנה כי היו בו הרבה מחלות.
ואז הם נתנו לכולם חלב ולחם לבן, סמל החירות. אני אמרתי לאחיותיי 'זה רעל, הם הולכים להרעיל אותנו כי אין דבר כזה לחם לבן'. אמרתי לאחיות לא לנגוע בזה. שלושה ימים נתנו לנו לחם שחור ומים, עד שראיתי שאנשים אחרים נשארו בחיים ולאט לאט הייתי מוכנה לטעום את זה. אני מאוד שמרתי על אחיות שלי ולא סמכנו על אף אחד".
בהכנת הכתבה השתתף איציק אוחנה
