אאא

ליל הסדר תש"ד,
זענטא, יוגוסלביה (כיום, סרביה)

בבית משפחת בלייר, האור טרם כבה.
הרוחות בחוץ נושבות בחזקה זה מעל לשנתיים, עת קלגסי השטן כבשו את יוגוסלביה והחלו לממש את תאוות הרשע שלהם בכל המדינה.
כל הגברים הראויים לעבודה כלשהי כבר מזמן נשלחו צפונה ומזרחה.
מי יודע מה איתם.
ישנם שמועות שחלקם נמלטו או הצטרפו לגדודי הפרטיזנים שלוחמים כל העת בצורר.

לאחרונה מורגיט מרגישה שגם הענף הזה שהם עוד איכשהו יושבים עליו, עומד להיעקר.

כבר ימים רבים שלא שמעו בבית מאברום והרשי, אחיה.
גם איצו, הקטן שבמשפחה, לא יצר עדיין קשר.
אבא ואמא יושבים פה לצידה, מודאגים ועצובים. פניהם, כבר מזמן אינם כתמול שלשום.

סבתא מורגיט ז''ל
סבתא מורגיט ז"ל

אלה ואילי אחיותיה המבגרות ממנה, נמצאות אף הן בזענטא.
מחשבותיהן לא נותנות להן מנוח.
הכיצד תרגענה את עצמן?
את בעליהן שלחו אל הלא נודע והן חזרו אל בית אביהן.
אילי לא הגיעה לבדה. בנה התינוק נמצא אף הוא איתה.
הפחד משתק את כולם.
מה ילד יום?
ומכיון שאין תשובות בנמצא-
אז עכשיו זה הזמן להיות ליד.
להיות עם.
להיות ביחד.
והן ביחד.
לטוב ולמוטב.

עם תחילת אמירת ההלל- מורגיט שומעת את המנגינה המוכרת ההיא. זו ששמורה דווקא לליל הסדר.
אבא שר אותה בדיוק כמו בכל שנה.
גם השנה.
מתוך המועקה והתעוקה הצלילים שוב נוגנו

"אֲבָל אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה"

והלחן הזה שדומה, שאף פעם לא ויתר לאותו אחד ששר אותו -
עזר גם הפעם למתקשים להבין, והמשיך בטבעיות אל תרגום סימולטני ביידיש.

אונדזער גאָט אין הימל וואָס ער וויל דאס טיטר, טיטר.

ומורגיט הצטרפה לאבא.
מרגישה היא שוב איך הכוחות חוזרים אליה.

ניצרי זאת בליבך, אמרה מורגיט לעצמה.
שמרי את הרגע.
את הברק בעיניים של אבא.
את דוק הדמעות של אמא.
את אלה ואילי והתינוק הקטן.
את השולחן.
את הבית.
את הרגע.

כחודשיים לאחר מכן, בסיון תש"ד,
כמו יתר היהודים שעוד נותרו בזענטא,
גם משפחת בלייר נשלחה בטרנספורט
הרכבת לאושויץ.

מיד כשהורדו מהקרון אל אותה רמפה ידועה לשמצה נדחפו האחיות זו לצד זו.
את אבא כבר הספיקו להפריד מהן.
בליל של צעקות וצרחות.
אמהות וילדים.
סבתות ותינוקות.
ומחבלי השטן מחטיפים באלותיהם וצווחים בשפה הנוראה ההיא.
להסתדר.
"שנעל!!
שנעל!!"

אילי נצמדה לאלה ולמורגיט כשהיא אוחזת בתינוקה צמוד אליה חזק.
גם אמא עמדה לידן.
כמו משום מקום- אילי מרגישה מכה בעורפה.
"מיד, אבל מיד תני את התינוק לסבתא שלו, שלא ידעו חלילה שהוא שלך" אמרה לה בנוקשות הקאפו עם מבט נוראי ומזרה אימה.
כמו אומרת לה, אל תתוכחי.
אל תשאלי שאלות.
פשוט עשי מה שאני אומרת לך.
אולי יחוס.
אולי ירחם.

דקות לאחר מכן, הן עוברות לפני מלאך המוות בכבודו ובעצמו.
אמא והתינוק משולחות עם האצבע שמאלה.
שלוש האחיות- אל צד ימין.
אל עת ערב- אבא אמא והתינוק של אילי הפכו לאפר, בעשן הקרמטוריום.

את שלושת האחיות לא הפרידו.
בינתיים.
ובלילה בלילה, כשכולם ישנו או ניסו לישון, על דרגשי העץ ב'לאגר A' - מורגיט נגנה לעצמה בלא קול את הניגון ההוא...

"אֲבָל אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה"
אונדזער גאָט אין הימל וואָס ער וויל דאס טיטר, טיטר.

כך עוברים ימים.
שלוש האחיות צמודות צמודות.
באשר אחת מהן הולכת גם אחיותיה איתה.
וכאשר מגיע הזמן ללין- עולות שלושתן ללין, על הקש והתבן המונח על הדרגשים.
יחד.
יחד הן עוברות עוד סלקציה.
עוד מכשול.
עוד רעבון מצמית.
עוד השרדות אל מול המוות במקום ההוא שרק במקרה השמש עוד תזרח עליו בבוקר.

וכבר מדברים על שחרור.
על עוד התקרבות של הרוסים או של האמריקאים או של כל מי שרק יגאל אותן מגיא ההריגה.

אבל למרות הדיבורים ההם- מורגיט לא רגועה.
לאחרונה צץ על בטנה פצע מוגלתי כעור.
מחר תיהיה סלקציה.
ושוב הן תאלצנה לעבור על פניו של מלאך המוות.
והפצע...
מה יהיה?
אז נכון!
למוחו השטני לא נדרשים סיבות והסברים מדוע להניע את האצבע שמאלה.
אבל הפצע בודאי של יועיל.
ושוב הפחד.
ושוב הדאגה הזו.

והמחר מיהר להגיע.

אילי עברה זה עתה על פניו.
אצבעו המטונפת הורתה לה- ימינה.
אלה עוברת על פניו.
אף היא משולחת ימינה וזוכה בחיי שעה.

ועכשיו מגיע תורה של מורגיט.
השטן מביט אל תוך עיניה.

שמאלה.

הכל בשבריר שניה.
א-ל מסתתר בשפריר חביון.
או שמא זה שבריר?

אל תשאלו אותה איך זה קרה, אל תבקשו הסברים.

אין איך, אין הכיצד.

היא בצד ימין.
היא הולכת ימינה.
לא מעניין אותה דבר.
היא הרי שייכת לשם.
לצד ימין.
לאחיות שלה.
עד עכשיו הן היו ביחד.
אז גם כעת היא לא עוזבת אותן.

והשטן לא שם לב, או שכן.
או שלא.
ועכשיו היא בצד של החיים.

"אֲבָל אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה"
אונדזער גאָט אין הימל וואָס ער וויל דאס טיטר, טיטר.

וכל הלילה מורגיט מדמיינת שברמקולים כורזים את המספר שעל זרועה.
ושאוטוטו ייכנס אחד מהמנוולים ויצרח עליה בשפה הנוראה ההיא ויירה בה.
הזמן פה בין גדרי התיל מעולם לא היה זמן יותר שאול מהרגעים האלו.
מתי כבר יתפסוה?

"אֲבָל אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה"
אונדזער גאָט אין הימל וואָס ער וויל דאס טיטר, טיטר.

ובכל זאת השחרור הגיע.
והוא תפס אותן שוב, כשהן יחד.
שלושתן.
תת משקל.
מתות מהלכות על שתים.
אבל הן יחד.
ולמרות הכל- מלאות בחיים.

אבא ואמא והתינוק הפכו לאפר.
הבעלים לא חזרו.
גם הרשי ואברום.

אבל איצו שרד בגבורה עילאית.
ועכשיו הם ארבע.
שוב בזענטא.
מנציחים את הקהילה שלעולם לא תשוב להיות קהילה.
את החיים שהיו ואינם.

וזה הזמן להשתקם. לנסות לחזור לניגון החיים.

אילי נישאה בשנית, היגרה לאמריקה והקימה משפחה חדשה על החורבות ההם..

מורגיט אלה ואיצו נישאו, ועלו לארץ.
לארץ החיים.

כי כשאלקינו שבשמים חפץ-
הוא עושה.
הוא פשוט עושה,
את כל מה שהוא רק רוצה.

• • •

הסיפור הזה על כל חלקיו שהולחמו יחד, סופר לי כמה וכמה פעמים ע"י סבתא מורגיט ז"ל.

סבתא ז"ל הייתה עבורנו השראה של אצילות אנושית וחכמת חיים אמיתית.
אשה קטנה אך ענקית, המוערצת על כל נכדיה וניניה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ופעם בשנה.
פעם אחת בשנה,
רגע אחרי "שולחן עורך" ואחרי "צפון" ו"ברך",
היא הייתה מתיישבת לידנו - המלכה,
בדיוק כמו שם בעיירה ההיא ביוגוסלביה, וכולנו מסביבה-
עם הניגון שחזר הבייתה.
עוצמתי וברור ומלא בשמחה של חיים.

היא זו שתמיד התחילה, ואנחנו כולנו הצטרפנו ושרנו איתה, באותה מנגינה ששמורה רק לליל הסדר-
"אֲבָל אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה"
אונדזער גאָט אין הימל וואָס ער וויל דאס טיטר, טיטר.

• • •

בשולי הדברים:


הקהילה היהודית בזענטא מנתה עם פרוץ מלחמת העולם השניה כ-1800 יהודים.
בראש הקהילה החרדית האורטודוקסית עמד הרב משה טייטלבוים זצ"ל, מי שלימים היה האדמו"ר מסאטמר.
השמדת הגטו ושילוח כל היהודים בטרנספורטים לאושוויץ ולגטו סגדין התרחשה בין אפריל ליולי 1944.
מתוך כ1800 יהודים- אנשים נשים וטף- שרדו רק כ- 200 יהודים, שחזרו לזענטא וניסו לשקם את מה שנותר.
בבית העלמין היהודי בזענטא בנו השורדים מצבת זכרון ענקית לכל האלפים שנעקדו עק"ה.

עד תחילת שנות ה50 היגרו מזענטא לארה"ב ולישראל כל מי ששרד את התופת.

ארץ, אל תכסי דמם!