אאא

האמת, בסיטואציה הזו מעולם לא חשבתי שאפגוש את עצמי. כן, אני הליטאי הקר, הריאלי, עם שני רגליים על הרצפה, יושב כאן עם עוד חברים סביב לשולחן עטור פופקורן, קולה ושאר ירקות, מתנדנד כמו בחור צעיר, ופשוט שר?!? איך זה קורה לי?

לא אלאה אתכם בפרטים איך זה קרה לי, מה שכן רציתי לשתף אתכם, אלו התובנות שהיכו בי ללא רחם בעקבות ה'שבת אחים' - ה'זיץ' - או איך שלא תרצו לקרוא לזה.

כאמור, התיישבנו לנו כמה חברים באיזה ערב פנוי ל'שבת אחים'. יצאנו לאיזו חורשה שקטה, ניתקנו פלאפונים, והתחלנו... אף אחד מאתנו לא ידע מה באמת אמורים לעשות במצב המביך הזה, לא ראינו דברים כאלו אצל אבותינו ורבותינו... אין לנו 'שימוש חכמים' על התחום הזה. אז ניסינו להסתדר בכוחות עצמנו.

זה התחיל עם קצת פטפוטים על דא ועל הא, על הא ועל דא, עד שגם זה נגמר. שרנו איזה 'שפכי כמים' או משהו כזה, ונהיה שקט מביך. ואז פתאום אחד מה'חברה' יורה לאוויר שאלה: תגידו, מתי פעם אחרונה מישהו מכם הרגיש בתפילה הרגשה נעימה כזו של קרבת ה'?

עכשיו תבינו, כולנו אנשים עסוקים מכף רגל ועד ראש, בית עבודה, עבודה בית, מיליוני עסקים ועיסוקים. השאלה הזו, איך לומר בעדינות המתבקשת, אהממ... לא ממש עומדת בראש מעיננו... אם תוסיפו לכך את זהות השואל... נו שוין, בואו לא נדבר על זה עכשיו...

בהתחלה השתרר שקט נבוך ומביך, שמחנו שהיה די חשוך ואף אחד לא ראה איך כולנו מסמיקים... אבל אחרי דקה בערך, התחיל להתפתח דיון. אחד אמר שזה לא שייך בימינו ולאנשים פשוטים, זה 'מדרגות' של צדיקים וכאלו. היה אחד שדווקא כן טען שהוא מצא את הנוסחה איך 'להוריד' מנחה מוצלח באמצע יום עבודה. בקיצור, רק אחרי חצי שעה שכזו קלטתי מה בעצם הלך פה.

צא ולמד מה גדול כוחו של פופקורן!

יושבים להם אנשים שכבר מזמן הגיעו למסקנה שעבודת ה' זה משהו שמתחיל מתישהו אחרי הפנסיה, אם בכלל, והם פתאום מגלים בעצמם עולמות חדשים. הם מגלים את עצמם מחדש.

המסקנה הזו הכתה בי כמו ברק. אז יכול להיות שפשוט גילינו כאן נוסחה חדשה ועוצמתית? יכול להיות שעלינו כאן על תגלית שעלולה לשנות את החיים שלנו?

חז"ל כבר דיברו על הכוח של לגימה לקרב לבבות, אבל תמיד זה היה נשמע לי כמו עוד איזה ווארט חסידי נחמד על 'בחינות ועניינים'. לא חשבתי שזה משהו שיכול להיות קשור אלי.

התיישבתי אחר כך עם עצמי וניסיתי לעשות סדר מה היה פה בעצם. מה טלטל אותי כל כך. ונראה לי שמצאתי את ההגדרה.

לכל אחד מאתנו יש פינה בלב, קטנה או גדולה, ששם הוא מרגיש את האמת על העולם. נקודה קטנה שמנקרת בשקט ומזכירה מדי פעם בשביל מה באנו לכאן ומה מצפים מאתנו, ועוד כל מיני כאלו מחשבות והרגשות. רק שהנקודה הזו מאוד נסתרת ושקטה, מין דבר כזה שלא מדברים עליו. מי שמתחיל לדבר על עניינים רוחניים סתם כך באמצע החיים, לא רוצה להגיד מה חושבים עליו... נושאי השיחה המשותפים שלנו על החברה, הם נושאים של עבודה, כסף, טיולים, אוכל וכו'. זה הדבק שמחבר בינינו.

בעניינים שברוח, כולנו בודדים. כל אחד חי לעצמו את השאיפות שלו, את החלומות שהתממשו או שנגנזו, ההצלחות, האכזבות, הציפיות, בכל הדברים האלו אין לנו שותפים. גם אם אנחנו שייכים לאיזו קהילה, בדרך כלל לא נמצא שם את האדם שנוכל לדבר אתו בפתיחות על החלומות הרוחניים שלנו. זה המצב, מה לעשות.

הישיבה הרגועה הזו סביב לשולחנות ערוכים, באווירה נינוחה, בלי לחץ, בלי למהר לשום מקום, זה פותח משהו בבן אדם, יש איזשהו קפיץ דרוך נסתר, שפתאום משתחרר בשקט, ופתאום אתה מוצא את עצמך עם עצמך. אתה פתאום מעז לחשוב בקול על הדברים שמטרידים אותך באמת. על החיבור שלך לתורה, על חינוך הילדים, על ההתנהגות הכללית שלך. בקיצור, על התכלית שלך.

אחים יקרים, טעמו וראו כי טוב!

'שבת אחים' מוצלח, יכול לשנות לך את החיים. קח כמה חברים, קנו כיבוד ביד נדיבה, תמצאו לכם פינה שקטה בעולם, ותתחילו לחיות את עצמכם. תשירו שירי נשמה, תבכו קצת כשאף אחד לא רואה... תתרוממו קצת מהחיים השוחקים האלו.

בהחלט. יכול מאוד להיות שמה שמפריד בין חיים שחוקים, לחיים פורחים. בין חיים, להישרדות, זה רק קצת פופקורן וקולה...

אז כן. גם לנו מותר לחיות!!!