אאא

"יום השואה והגבורה" – מגלם בתוכו שתי משמעויות כה טעונות המקופלות בשתי מילים.

"השואה" – על כל נוראותיה וזוועותיה – שמקבלת יום מיוחד של זיכרון.

"הגבורה" – אזכור המרד של נצורי גטו וורשה – הכלא הגדול בעולם.

על פניו, אזכור השואה נראה מתבקש ומתאים. מאורע שכזה, אַל לו לחלוף על פנינו בלא להותיר התבוננות. לעומת זאת, אזכור הגבורה נראה מיותר, למי חשובה כעת הגבורה שהיתה בעת המרד? מה המסר החשוב לנו כשומרי תורה ומצוות ללמוד ממנו?

בשורות אלו אני משתף מספר קטעי זיכרונות ומחשבות – ברובם מוכרים - שנאמרו או נכתבו על ידי רבנים שחיו ופעלו באותה תקופה. קטעים אלו יכולים להעניק לנו מבט רחב יותר על הלקח לדורות – מבין שלל לקחים – שמוטל עלינו להפיק ולשמור.

האש קודש – ספר חסידי שנכתב בדמע

רבי קלונימוס קלמן (קלמיש) שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, היה מן הצעירים באדמורי פולין. הוא נולד בי"ט אייר תרמ"ט (1889), לאביו רבי אלימלך, האדמו"ר מגרודזינסק. עקב פטירת אביו בהיותו ילד כבן שלש, התגדל אצל אבי אמו, האדמו"ר מחנצ'ין.

בגיל שלש עשרה נלקח על ידי רבי ירחמיאל משה האדמו"ר מקוז'ניץ כחתן לבתו. לאחר פטירת חותנו, בהיותו בן עשרים, הוכתר לאדמו"ר בקוז'ניץ. בתום שבעת ימי האבל על חותנו עזב את העיר קוז'ניץ, וקבע את עיקר פעילותו בעיירה פיאסצנה, הסמוכה לוורשה.

בשנת תרפ"ג (1923) הקים בפיאסצנה ישיבה בשם 'דעת משה' על שם חמיו, ועד המלחמה למדו בה כשלש מאות תלמידים.

מלבד חיבורי ההדרכה השונים שכתב, התפרסם במיוחד אוסף הדרשות שדרש הרבי בשבתות, והעלה אותם על הכתב לאחר השבת, שנקראו "אש קודש".

דרשות אלו נועדו לשכנע שניתן לשמור על כבוד אנושי, ועל הישגים רוחניים, למרות ניסיונות הגרמנים למנוע אותם.

מאמציו של הרבי בתיעוד שיחותיו והעלאתם על הכתב, מלמד על כך שהרבי ראה ביצירתו, יצירה בעלת משמעות על – זמנית המיועדת לדורות הבאים ולאנשים שיתמודדו עם ניסיונות ייסורים שונים.

זו כנראה גם הסיבה שבחיבור זה לא התייחס הרבי לצרותיו ולסבלותיו האישיים [כבר בתחילת המלחמה, בערב חג הסוכות ת"ש (1940) נהרגו גיסתו וכלתו מהפגזה גרמנית, שבה גם נפצע בנו היחיד ונפטר מפצעיו ארבעה ימים לאחר מכן]. ואין בו התייחסות ישירה לאירועים שהיו בגטו, עם זאת יש בדרשותיו התייחסות רבה לסבל, לייסורים, למצוקה הפיזית והרגשית, ולמשבר האמונה שפקד רבים מהיהודים בגטו.

 אהרן רזאל בסינגל קליפ: 'הגיבן הקדוש' - תלמידו של הרבי מפיסאצנה צילום: אוהד רומנו

באותה תקופה פיתח הרבי את התפיסה שהצער הינו גם צער השכינה, ובלשונו בפרשת מטות תש"ב: "ובמה אפשר להקים על כל פנים מעט את הרוח בשעת שבירה ורציצה כזו .. ובמה נקומם עצמנו משמועות האיומות הישנות והחדשות, המפרקות את עצמותינו .. בזה שאין אנו לבדינו בצרותינו, אך גם הוא יתברך, כביכול, סובל עמנו – עמו אנכי בצרה. 'הושענא סובלת סבלך', שישראל גם סובל את סבלו .. ובזה מתחזקת מעט".

הרבי חזה בעיניו בגל הגירושים הגדול שהחל בשלהי שנת תש"ב (1942). עדות לכך ניתן לראות בהערתו המצמררת והאחרונה [!] שנכתבה ביום שישי י"ח כסלו תש"ג.

בתחילה טען הרבי "כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש בביתר וכו' היו כמו אלו". ועל זה באה הערתו של הרבי: "רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וד' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין – יום ו' עש"ק י"ח כסלו תש"ג. המחבר".

מבין השורות ניתן לקרוא את מה שלא נכתב....

רבי מנחם זמבה – כבודם של ישראל

רבי מנחם זמבה נולד בי"ג אלול תרמ"ג (1883), בפראגה – פרבר וורשה; כבר מצעירותו התפרסם שמו באופן מיוחד, גם בקרב גאוני ליטא. רבינו האור שמח שנפגש עמו, השתומם מגאונותו המופלגת, וביקש מחתנו שיקבע עמו לימוד בחברותא.

בשנת תרצ"ה (1935) התמנה לכהן כחבר בוועד הרבנים של וורשה, ושימש בפועל כאחד מרבני העיר. לקראת חיסול הגטו, הוצעה לו אפשרות מילוט, על ידי ראשי הכנסייה הפולנית, אך רבי מנחם סירב.

על פי עדויות של ניצולים, אמר רבי מנחם זמבה בכאב: "לא היינו צריכים ללכת בעצמנו לאומשלאגפלאץ [=רחבת השילוחים], היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שווא. עם חכם ונבון – ניטלה ממנו שכלו. האמנו כל הזמן אולי .. שמא .. אפשר .. צריכים היינו להבין מלכתחילה כי אותו רשע מבקש לעקור את הכל, ואנו היינו צריכים להשתמש בכל האמצעים להזעיק את העולם"..

בהזדמנות אחרת אמר הרב זמבה: "היינו כצאן לטבח יובל .. היאך נתרחש הדבר שאבדה בינתו של עם חכם ונבון? זוהי הגדולה שבפורענויות שניתכה עלינו משמים. מדבר אני אליכם מתוך ישוב הדעת גמור ואני אומר לכם כי זוהי הדרך: להתקומם, וכו' ".

אין כאן המקום לדון אם אכן התכוון רבי מנחם זמבה לומר חוות דעת הלכתית, או שרק ביטא הוא את הרהורי ליבו. כך או כך, ניתן לראות את כאבו הגדול של רבי מנחם זמבה, על זלזול כבודו של עם ישראל

סיכום

מתורתם והגותם של שני אישים דגולים אלו, מנהיג חסידי מפורסם מחד, וגאון ועילוי מאידך, ניתן לקבל מבט מרחיב יותר על משמעות המושג "כבודם של ישראל".

מלבד הצער הנוקב עד שיתי הנפש, מההפסד הכללי של האומה הכלול מחורבן הקהילות, ואובדן המסורת; ועד לכאב הפרטי של כל יהודי, על אובדן חיי אדם, על צער וייסורים; שומה עלינו להתאבל על כבודם של ישראל, כמאמר חז"ל (סנהדרין מו, א): "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים".

• הרב בניהו כהן הוא חוקר במכון 'עד הנה' לחקר המורשת התורנית של יהדות גליציה ובוקובינה.