אאא

"אל תתמהו על מה שאמרו חז"ל: המספר לשון הרע לוקה בצרעת, ואנו רואים אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים? דעו, שהצרעת היא או בגוף או בנשמה, ואם היא אינה פוגעת בגוף, היא פוגעת בנשמה, וצרעת הנפש גרועה מצרעת הגוף" (ציטוט מספר העקדה בשם ספר הזוהר).

לפעמים, נופלים עלינו מצבי רוח משונים, יובש רוחני, עצב או מועקות וחוסר שלוות נפש, שאיננו יודעים את פשרם, מאיפוא ולמה הם 'נפלו' עלינו פתאום. כדאי שנשים לב האם לשון הרע שאולי דיברנו על אי מי - גרמה לצרעת בנשמתנו, שהרי מה היא 'צרעת בנשמה' אם לא חסימות רגשיות של מצבי רוח חיוביים, או רגשות חיוניים ושמחה בעבודת ה'.

התרופה לכתמים האלו - שמעכירים ופוגעים ברעננותה של הנשמה, היא להתחזק בהלכות לשון הרע ולדעת ללמד זכות על אנשים.

התורה מתעבת לשון הרע ומענישה את המספרים בשלל עונשים כבדים מנשוא. אמרו נא, מה האסון הגדול ב'לשון הרע'? הרי 'רק דיברנו' על ההוא וההוא, דברים נוראיים שהוא העז לעשות, ומדוע שלההוא יהיה מותר לעשות מה שהוא רוצה - ולי יהיה אסור לדבר עליו, וכי מה עשיתי לו – 'רק דיברתי'?

לפני כמה שנים נשא מרן הרב שטיינמן זצ"ל משא בפני פעילי קירוב של אחת מתנועות התשובה, ובו הוא העביר כדרכו - מסר נוקב במילים ספורות, וכך אמר: "יהודי צריך לדעת שני דברים: א. מי הוא? ב. מה הוא מסוגל להיות!"

המסר הזה מסביר לנו את הבעיה הנוראה של לשון הרע. אדם שמדבר לשון הרע, שוכח מעצמו וממה הוא מסוגל להיות, והוא עסוק רק באחר.

פעמים רבות עומדת מאחורי ה'לשון הרע' פסיכולוגיה הרסנית ביותר של המספר, גם אם הוא אינו מודע לה באופן מובהק. לפעמים מאוד מתחשק לאנשים מסוימים לעשות דברים שליליים, אך הם נמנעים מכך מפחד שמא ייתפסו או מנקיפות מצפון כלשהם. או אז, כשהם שומעים על דברים נוראיים ונייעס שלילי שפלוני או מגזר מסוים עשה, הם 'מתענגים' על כך בדיבור ציבורי ודשים בזה בעיניים נוצצות מהנאה, כשבליבם הם אומרים לעצמם "שוין, אם לי לא היה אומץ לעשות זאת, לפחות נדבר על מי שכן העז לעשות זאת. כמה הוא אמיץ..."

גם אם מספר הלשון הרע מלווה את סיפורו באמירות שונות של 'נורא ואיום, איך הוא עשה את זה, ואיך הוא לא מתבייש, תראו לאן בן אדם מסוגל לרדת, אוי ווי..." אלו אמירות שאין בהן ממש, כי הן הרבה פעמים באות רק כדי לחפות על ההנאה הצרופה של המספר, מהעוולה שזה עתה הועלתה על ראש שמחתו.

הדיבור הזה בגנותו של האחר, והעיסוק התמידי במומי החברה שמסביבו, מייתר גם את הצורך של המספר להציג את הישגיו שלו עצמו, כשנוח לו להקטין את כל הסביבה, להשחיר אנשים מסוימים ולצבוע אותם בשחור. בכך הוא חושב שבאופן אוטומטי, בלי להתאמץ הרבה, הוא 'ילבין' את עצמו, הוא יהיה נחשב בחברה לצדיק או איש ערכי, שהרי הוא סיפר לכולם על העוולה הנוראה שההוא עשה, ועד כמה הוא חושב שזה נורא ואיום, וממילא יכירו כולם שהוא-המספר שייך למפלגה של הצדיקים...

התיעוב הגדול שרוחשת התורה למספר לשון הרע לא בא רק בגלל הנזק שהמספר יכול לגרום בדיבורו לאחר, אלא יש לכך טעם אחר - יסודי יותר ומרכזי מאוד בחובתו של האדם בעולמו. העיסוק השלילי הזה באחרים, גורם לאנשים לשכוח את החובה שלהם עצמם להתקדמות אישית, כשכל המדד שלהם להתקדמות הם האנשים השליליים שמסביב, שגורמים להם להרגיש בנוח עם קומתם הזעירה ומסתפקים בהישג הגדול - שהם בסך הכל לא כמו הגנב ההוא ולא כמו השקרן ההוא, ובכך הם מסירים מעצמם את חובותיהם לטפס בסולם הערכים, שהרי מספיק להם שהם לא נוראיים כמו ההוא וההם...

הדיבור הזה בגנותם של אחרים, גורם גם להוריד את הרמה הנדרשת ואת הרף הגבוה של עולם הערכים החרדי, כשהמספר תמיד בגנותם של אנשים מנמיך את קומתם של עובדי ה', וגורם לשומעים  לחשוב שאם ההוא וההוא היו מסוגלים לבצע עוולה שכזו, זה לא סוף העולם.

עונש הצרעת מחזיר את מספר לשון הרע להתעסק רק בעצמו ובשאלה: 'מי הוא'.

הכהן – שהוא הרב האישי המלווה את היהודי בחייו, עוזר לו להגדיר את עצמו מחדש, ובשלב זה הוא ממליץ לו לצאת להתבודד ולחשוב 'מה אני מסוגל להיות', וכשמתגבשת אצלו ההכרה שהוא צריך ומסוגל להתקדם בחיים שלו עצמו, ולא להתעסק בנפילות של אחרים, הוא יוצא לדרך חדשה, מקבל שוב הדרכה מהכהן, מביא קרבן כדי להתקרב מחדש, ומתחיל בחיים חדשים.

***

נקודה נוספת ורגישה:

פעמים רבות אנו קוראים טורי דעה או שומעים קריאות של 'צריך עיון', המעלות לסדר היום כל מיני עוולות ציבוריות שיש ב'ציבור שלנו'. ישנם כאלו הנהנים הנאה צרופה מעיסוק אובססיבי בבעיות הדור, והם מוצאים חדשים לבקרים עד כמה הציבור והמגזר שלנו לא בסדר, ועד כמה עוולותיו צועקות לשמיים (בדרך כלל נאמרים הדברים תוך כדי בטן מלאה לאחר סעודת שבת דשנה... או מצורך נחיתי כלשהוא להתרפס בפני אי מי, ולהרים דגל של 'אבל אשמים אנחנו' בכל הזדמנות).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בדיבורים אלו חושבים לעצמם אותם אלו המתכבדים בקלונם של אחרים, שהם מאדירים את שמם בעיני ההמון בכך שהם 'מתחכמים עצמם לדעת', הם ה'חרדים האחרים', הנאורים יותר, חרדים נחמדים שכאלה, הם היודעים את הכל ומבינים בכל. אין כמוהם מושלמים ואפס בלתם.

איננו מתעלמים מהצורך לתקן ולייעל דברים רבים במחננו. היהודי נדרש בכל עת לעשות את חשבון נפשו ולתקן את דרכיו. אך העיסוק התמידי בהלקאה עצמית ובניתוח עוולותיו של האחר, בלי להציג פתרונות יעילים ברי קיימא, יש בכך לשון הרע מצטבר על הציבור הנפלא שלנו, הנמכה ציבורית חסרת תועלת ונזק חינוכי לדור הצעיר.

טוב נעשה אם בכל פעם שאנו מעלים ביקורת על המגזר שלנו, נמעיט בה - גם אם לא נתעלם ממנה!  ננסה ללמד זכות, נדון את חברינו רק אם הגענו למקומם, נראה ונבליט את יופיו של מחנה יראי ה', נתעסק בעיקר ב'יש לומר' ולא רק ב'צריך עיון', ונתמקד בהצגת פתרונות יעילים וברי קיימא - לכל מיני דברים מסביבנו הדרושים תיקון.

***

"מי האיש החפץ חיים" – שרוצה ליהנות מחייו שלו עצמו ולא להנות רק מה'מוות' של זולתו. "אוהב ימים" - שאוהב למלא את ימיו בתוכן חיובי, ומשתדל "לראות טוב" - ולהסתכל בעין טובה על אנשים. "נצור לשונך מרע" – אל תדבר רע על אנשים, "ושפתיך מדבר מרמה" – אל תהיה ציני, תדבר רק אמת, רק חיובי. "סור מרע " – תתמקד בעשיה חיובית, אל תסתכל על אנשים בעין רעה ותתאמץ ללמד עליהם זכות, "ועשה טוב" – תתמקד בראיה טובה ועשיה חיובית המתקנת את העוולות. "בקש שלום ורודפהו" - אל תדבר, תעשה!

גיליון חלקי בעמלי המלא