אאא

אני זוכרת את ימי ל"ג בעומר הקודמים: פה נחרדנו כולנו מנער שטיפס ועלה על מרפסת גבוהה ונפל ממנה, בדרך חזרה ממירון ארעה תאונת דרכים קשה. ילדים רבים אבדו את הוריהם, בסוף מצאו אותם, ובלי סוף אנשים התייבשו בשמש ומהר מאוד התייצבו.

אלו היו האסונות שעליהם חזרנו ודיברנו שוב ושוב, כאבנו וריחמנו עוד ועוד. בחדשות לא פסקו מלדבר על מה שארע, חודשים לאחר ל"ג בעומר עדיין הוסקו מסקנות. עצוב, כואב, דורש לקחים.

אני זוכרת שבאופן קבוע כשקרה משהו בל"ג בעומר, היה אבי נזכר באירוע שאביו היה נוכח בו: אסון קריסת המרפסת! באסון ההוא, שארע לפני 110 שנים בדיוק, התאספו המונים סביב ההדלקה שעל הציון. המרפסת קרסה ומאות אנשים נפלו מגובה רב ונפצעו. מתוכם עשרה אנשים נהרגו. עד היום מזכירים את האסון הכבד הזה, ואין שוכחים אותו.

מי היה מאמין לאסון בסדר גודל גדול מזה, ממש בליל ל"ג בעומר, בלילה השמח ביותר בשנה, המלא בשירים ומחולות, בפסוקי תפילה ותחינות, בחיוך אוהב של אדם לאדם.

לסיוע למשפחות הנפגעים באסון מירון

מי היה מאמין?

וזה קרה.

עדיין איננו יודעים מה בדיוק אירע. איך קרה ומדוע, זה גם לא משנה כל כך כשמתינו מונחים לפנינו. רבים מאוד מאתנו עדיין לא יודעים מי מקרובי משפחתם נהרג, מי מהמוכרים להם היה במקום בדיוק באותו רגע ונפגע, מי חווה את החוויה הנוראה של המראות הקשים.

עדיין אנו עומדים פעורי פה וחסרי מילים.

אבל 44 נרות, כמספר נרות החנוכה, כבים מול עינינו ומייסרים.

44 נרות, שאיננו יודעים עדיין מה מראה פניהם  ניצבים מתריעים ואומרים: "שפרו מעשיכם, אחינו היהודים. היטיבו את הנרות החיים, כי אנו לא נוכל לעשות דבר, אנו כבר מתים".

ואנחנו, שנשארנו פה כדי לחזות במחזה המבעית, איננו יכולים אלא לקחת לעצמנו, על עצמנו את מה שהנחילו לנו הקורבנות, המונחים על מזבח חיינו, וקורבנות אלו רועמים ואומרים:

"נהגו כבוד אלו באלו! אל תשכחו שאתם יהודים! אל תשכחו שכל אחד מכם נר! נר שנועד להאיר את העולם! האירו את העולם בטוב, בטוב, בטוב, כי לכך נועדתם".

לסיוע למשפחות הנפגעים באסון מירון