אאא

פעמיים בחיי הייתי בהילולת הרשב"י במירון בל"ג בעומר, בפעם הראשונה הייתי לפני 15 שנים, כשל"ג בעומר חל במוצאי שבת ושהיתי סמוך למירון בשבת, והפעם השנייה - השנה, בתאריך שלא יישכח - ל"ג בעומר תשפ"א.

לא רציתי לנסוע, רציתי להישאר בבית וללכת יחד עם משפחתי למדורות ל"ג בעומר השכונתיות, לאחר שנמנעתי מכך בשנתיים האחרונות - שנה שעברה בגלל הקורונה ולפני שנתיים בשל מחלתה של אמי עליה השלום.

אך מה לעשות והשכנוע של מספר מחבריי הקרובים ביותר כמעט ולא הותיר לי ברירה. "אתה חייב לבוא, אתה לא מבין איזה רושם זה יותיר בך; כן, גם ליטאי קריר כמוך, לא יישכח אירוע כזה לעולם, יש שם חוויות רוחניות לא מעלמא הדין". לא עזרו התירוצים שלי שאני חושש שמשהו רע יקרה, "תמיד יש אסונות באירועים הצמודים לשבת", אמרתי והם השיבו, "תפסיק, נצא בשעה רגועה, ניסע בצורה רגועה ונחזור בשלום - כל האסונות קורים כשנוהגים עייפים ולא מרוכזים". בסתר ליבי עדיין פחדתי, לא ברור לי למה, אבל השבתי בחיוב והתחלתי במסע ארגון האישורים לנסיעה למירון.

וכך, יצאנו לדרך בשעה 20:20, כשה'ווייז' מראה שאנחנו אמורים להגיע בשעה 22:42. החבר הלהוט ששכנע אותי, היה בעולמות נשגבים ואמר לי, "חנני, אתה לא מבין נגיע בדיוק להדלקה של ה'תולדות אהרן', זה מעמד שאתה לא תשכח, אין חוויות כאלו ולא חווית דבר כזה מעולם".

יצאנו שמחים ומאושרים, כשברקע הרדיו מכוון על ההדלקות ממירון וכך היינו שותפים מתחילת הנסיעה - לחוויה הרוחנית במירון.

אך מה שקרה הוא שמתחילת הנסיעה, הכל השתבש. בהתחלה היתה זו העצירה שעשינו באמצע הדרך, בתחנת דלק, כשלאחד נאבד הארנק והחלו חיפושים שעיכבו אותנו עוד חצי שעה. אחר כך התברר שה'וויז' כיוון אותנו לאחד הכפרים הדרוזיים, מכיוון שהחנייה שלנו הייתה מסומנת כדרך סגורה. בהמשך, חבר אחר היה צריך שירותים מה שגרם לו ליפול מגובה ארבעה מטרים מעבר לגדר, וכשסוף סוף לאחר כל התלאות הגענו למקום בשעה 00:05, אחד השוטרים כיוון אותנו לחנייה הלא נכונה, מה שעיכב אותנו בעוד רבע שעה.

בסופו של דבר, מבלי שאלאה אתכם בשאר העלילות, מצאנו את עצמו בכניסה ליישוב מירון בשעה 00:36, בדיוק באותו הזמן שהחלה המהומה.

מכיוון שרובנו אנשי תקשורת, מי באתר הזה ומי בעיתון השני, התחלנו לקבל הודעות על מספר נפגעים בהדלקה של תולדות אהרן, ואחר כך מלא הודעות על קריסה. צחקנו לעצמנו והמשכנו לטפס במעלה ההר, כל שנה אותו דבר, כל שנה יש קריסה ובסוף ארגוני ההצלה והמשטרה מספרים על מספר פצועים ומקרי התייבשות שטופלו, מסתמא, גם השנה זה כך, אין מה להילחץ יתר על המידה - אמרנו לעצמנו והמשכנו לטפס - "לכבוד התנא האלוקי".

מדקה לדקה, התחלנו להבין שמדובר באירוע שונה. התחלנו לראות את כל האורות האדומים של ארגוני ההצלה ומאות מתנדבים רצים ללמעלה, והתחלנו להבין שיש פה משהו חריג. הדיווח הראשוני אמר שהייתה טריבונה שקרסה וארבעה אנשים מתו, הלם, זו הייתה התחושה באותו רגע, כמובן שמיד היו בינינו שהתחילו להאשים את 'החאפרים' שהתקינו את הפראנצ'ס וחוסר האחריות המשווע באישורים שניתנו, אבל, למרות האסון הכבד בפטירתם של ארבעה אנשים, הבנו באותה נקודת זמן, שאולי מדובר בהגזמה ואין באמת עדיין הרוגים - כי הרי התזמורת המשיכה לזמר בכל הכוח.

ואז... כשאנו בחצי ההר, הבום הגיע והדיווחים - ומה שראינו בעין - התחילו לזרום בשצף קצף. לא מדובר על טריבונה ולא ארבעה אנשים, כוחות ההצלה והמשטרה הכריזו על אר"ן, ואנו שמענו וראינו את קולות המסוקים של חיל האוויר, כאשר הדיווחים מתחילים לזרום על עשרות הרוגים.

אין לי אוצר מילים נרחב דיו, כדאי לתאר את התחושות הקשות שהחלו לזרום מכל עבר. תחילה ראינו אב לילד יושב בצד וממרר בבכי מר וכואב ללא אפשרות לשליטה - הוא שלח את הבן שלו עם אחד מקרוביו וכעת הוא לא יודע מה עלה בגורלם. אחת האימהות ישבה בצד ולא ידעה את נפשה, בנה הבטיח לה שהוא הולך לרבע שעה כדי לראות את ההדלקה המפורסמת של 'תולדות אהרן' ומיד חוזר - הרבע שעה הללו, היו בדיוק בזמן שהחל האסון.

לתאר את הרבע שעה הזו - שנדמית בעיניי כנצח, זה בלתי אפשרי. אך כפי שכולכם - נחשפתם דרך הדיווחים השוטפים והבלתי פוסקים באתר, אני בטוח שגם אתם הרגשתם ממש יחד איתנו.

מאז, ליבי שותת דם. המראות והקולות שבים אלי ביום ובלילה, ואינני מוצא מנוח לנפשי.

וזה לא רק אני, זה כולנו, כל הצוות המורחב של 'כיכר השבת', שאמנם התגייס כולו, שעות על גבי שעות, כדי לתת לכם הקוראים את כל העדכונים באופן שוטף ורציף, עשינו זאת כמו רובוט, לא היינו מחוברים לעצמנו - כפשוטו. אנחנו, ראינו את המראות הקשים, מי שהיה בשטח ראה זאת במו עיניו אך גם מי שהתעורר באמצע הלילה והוזעק אל המחשב נחשף לזוועות הללו, והרגיש כאילו הוא במקום האירוע.

הגעתי הביתה ביום שישי, בשעת בוקר מוקדמת, פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד כמעט עד כניסת השבת - מעין משהו מוזר, שמתי את עצמי בעבודה המתארת את הקורבנות כדי לשכוח את המראות של איש את אחיו חיים בלעוהו, אבל שוב פעלתי כמו רובוט - בלי לחשוב.

בשבת – הצניחה החופשית החלה, עם כניסת השבת בזמן שכל יהודי מרגיש מדי שבוע את השלווה האינסופית זה הכה בי, לא היה לי כבר לאן לברוח, הכל החל לצוף. בבית הכנסת פגשתי את חבריו של האברך שנהרג, ואת קרוב משפחתו של הילד שהלך לעולמו וכבר לא יכולתי, הדמעות השתלטו עלי, כן, גם אנחנו אנשי התקשורת שמדווחים על הכל וחושבים שאנחנו חסינים לא יכולנו למול האירוע הבלתי נתפס הזה.

טוב, חשבתי לעצמי אני רגיש מדי, העבודה הזו גדולה עלי בכמה מידות, אני לא מסוגל לשרוד את זה, אך עם צאת השבת, התכתבנו כמה חברים למערכת ולהפתעתי כולם היו מרוסקים לגמרי. חיים אילוז, העורך של האתר, האיש שנדמה ששמע וראה הכל, דיבר איתי וסיפר חוויות דומות על המחשבות שאינן מרפות, על התוגה והיגון מהאירוע הנוראי, או אז, שצף העדויות מכל אנשי המערכת החל לזרום, והתברר כי אפילו אנחנו - הציניים והקשוחים, נפגענו.

נחמו נחמו עמי...

כמו כל עם ישראל, אני מבקש רק דבר אחד: נחמה... וכדרכי בקודש, כשמשהו מעיק ויושב עלי, אני פונה למורי ורבי - אחי הגדול, הרב דוד וכך בשיתוף איתו מצאנו מעט נחמה, מקווה שגם לכם זה יעבוד.

בימים נוראים אלו, נהרות של דמע, צער וכאב עמוקים, שוטפים את עם ישראל, יחד עם גילויי חמלה, אחווה, איכפתיות, רגישות, אהבת חינם וערבות הדדית.

פסוקי איכה מעולם לא נראו ונשמעו רלוונטיים כל כך, בניסיון לתת מקום מילולי לתחושות הקשות אשר מלוות אותנו, כציבור, כעם, כאומה.

'ראה ה' והביטה למי עוללת כה'...

כל מי שרואה את תמונות ההרוגים, ושומע את הסיפורים אודותיהם, רואה בחוש, שמדובר בנשמות זכות וטהורות, ואולי משמים מראים לנו שאלו קורבנות ציבור, בכך שלא נוכל לומר שנתפסו בחטאיהם. מה שמחדד את המסקנה, שזהו לא אסון פרטי של כמה עשרות או מאות משפחות, כל אחד מרגיש שיש כאן עניין ציבורי, מסר כללי לציבוריות שלנו, לנקודת הזוית שלנו כציבור.

השבר העצום, גדל בד בבד עם חוסר האונים לפרש את האירוע באופנים שיתנו לו משמעות מובנת.

מה רוצים כאן? מהו המסר? מה זה ועל מה זה?

התהייה הפנימית מעיקה כפליים ומוסיפה לעצב והיגון קושי כבד מנשוא.

וכך נוצרות גישות של "גזירה ואין רשות להרהר אחריה" מחד גיסא, או של "צריך ללמוד לנהל אירועים המוניים", מאידך גיסא.

האמירות הכלליות של חיזוק בהכל, וכל אחד שיתחזק במה שצריך להתחזק, לא מתיישבות מספיק על הלב. לא מפני שאין בהם אמת, אלא מפני שחסרות הן את היחס הפרטי לנתוני האירוע המזעזע הזה. מה נאמר כאן? האם רק חיזוק כללי ותו לא? או שיש כאן אמירה ישירה של נקודה אשר מאפיינת את המסר של הטרגדיה הזו בפרט.

אם נשאל 'למה', אולי לא נוכל להגיע לתשובה שלמה, שהרי אין אנו יודעים חשבונות שמים. לעומת זאת, אם נשאל 'איך', אולי נוכל למצוא מאפיינים שיש בהם קצה חוט.

חוקיות תנועת ההמון

ברור לנו מעל לכל ספק, שהאירוע התרחש כחלק מתנועה של המון, ולא כתנועה שנובעת מבחירה של כל פרט שהיה שם. ישנם חוקרים ומומחים בארץ ובעולם, שתחום ההתמחות שלהם הוא בחקר התנהגות של המון. למרות שהמושג 'המון' מורכב מפרטים שהתקבצו יחד, הם גילו, שהמוניות יש לה מאפיינים משלה, שאין לה שום קשר להתנהגותו הרגילה של הפרט.

תנועה של המון, מקבלת כביכול חיים משלה, ויש לה כללים וחוקיות מיוחדת משלה. כשהפרט הופך להיות חלק מתנועה של ההמון, הוא מאבד את יכולת הבחירה שלו, והתנועה שלו הופכת להיות תנועה שמצייתת לחוקי תנועת המונים.

לציבור יש יתרונות חשובים, ובלעדיו לא יכול הפרט להתפתח ולגדול. די לנו אם נתבונן בכוחו הדל של הפרט הבודד, לייצר לעצמו מזון, ביגוד, מחסה, חברה, מוסדות לימוד, הדרכה ולימוד וכן הלאה, בשביל להבין כמה הכרחית הציבוריות בחיי הפרט.

אך לעיתים, ההמון עלול להפוך למלכודת מות.

איך מתרחש מצב של דריסה, רמיסה וחנק, יד איש באחיו? האם נוכל לתלות את זה ברצונו ובחירתו של מישהו? שאדם דורס בעל כורחו את אחיו, את הקרובים לו, כשנרמסים נשמות טהורות שלא חטאו, נחנקים זה בזרועותיו של זה, בלי יכולת לשנות את המצב, האם זו התנהגות שיכולה לשקף בחירה של אי מי מהם? ודאי שלא.

כשהגולם קם על יוצרו, והאמצעי הפך למטרה

דבר כזה יכול לקרות רק כשההמוניות, הרימה ראש, והפכה לכוח עצמאי אשר מנווט בצורה עיוורת והרסנית את הפרטים שהפכו להיות חלק ממנה.

האם אנו מכירים את המאפיין הזה בציבוריות שלנו? האם אנו מסוגלים, בחסות ההשתייכות הציבורית שלנו, לקהל כזה או אחר, לזרם כזה או אחר, לשבט כזה או אחר, לרמוס ולדרוס את האנשים הקרובים לנו, או להירמס על ידי הקרובים לנו, אשר שבויים בקסמיה של ההמוניות העיוורת, אשר משכיחה מאיתנו את העובדה הפשוטה: הציבוריות והקהילה, אמורים לשרת את הפרט שיוכל לגדול ולהתעלות, והיא לא תכלית בפני עצמה.

הפרט משלם מחיר על החסות הציבורית שהוא מקבל, אולם, אם המחיר הוא שגדילתו והתפתחותו נעצרת, הוא מאבד את השכל הישר, מאבד את הבחירה והאחריות האישית שלו על חייו, הרי נמצא שהעיקר חסר מן הספר.

האם אנו מכירים תנועה כזו? להקריב על מזבח הציבוריות והצרכים הקהילתיים, ילדים וילדות, נערים ונערות, או יהודים בכלל, שלא עומדים בלחץ הדרישה הקהילתית – הציבורית, ונדרסים תחת מגפיה העיוורים של ההמוניות בתואנה של: 'טובת הציבור', 'טובת המוסד', לעיתים על ידי הקרובים ביותר, ותמיד באילוץ ובלחץ ההשתייכות לציבוריות כזו או אחרת. (מפלגה, מוסד, דרך ממוסדת, גישה רוחנית ממסדית, וכד').

הבלבול שנוצר, בין עיקר ותפל, בין אמצעי לתכלית, בין איזון בריא לשטפון עיוור, משתקף באירוע המחריד בהר מירון.

שיעור מהלוויית המת

אמש, כמו הרבה מתושבי ירושלים, הלכתי להשתתף בלווית אחד ההרוגים. ילד בכיתה ח' מתלמוד תורה הראם בשכונת הר נוף בירושלים. איש לא דחף, איש לא צעק, איש לא צווח, איש לא נהם על הנשים לעמוד כאן או שם, איש לא ניסה להתקרב בכוח למרכז העניינים, איש לא העז לחזור שוב להרגלים הללו.

רק עמדנו, יחד זה לצד זה, כל שבטי ישראל, בעדינות כאובה, דומעים ומבקשים נחמה.

מנהל התלמוד תורה, לאחר ההספד, ביקש מילדי הכיתה לבוא להתקרב למיטת חברם, לומר לו מילות פרידה אחרונות, לבקש מחילה... וכל הנוכחים, געו בבכיה גדולה. בלי בושה, בלי עכבות. דמעות טהורות על אדם כשר, על משפחה שנגדע משוש חייה, על השבר הגדול, על השריפה אשר שרף השם...

הילד הטהור הזה, לימד אותנו במותו, איך ללוות את המת, איך לכאוב יחד, איך להיות מקור של רפואה וחמלה איש לרעהו, איך להפוך את ההמוניות והציבוריות, לכלי של עוצמה, שתומכת בכל פרט בכאבו, שמכבדת את מקומו של כל פרט, של כל קהילה, של כל חברה, של כל דרך, בלי לרמוס, בלי לדרוס, כי אנשים אחים אנחנו, ואב אחד לכולנו, בורא אחד לנו, ותורה אחת לנו.

עלינו להיזכר בכל אלה, כל הזמן, להתבונן בעין כזו בכל עת, כך שתעמוד לנו גם בעת מבחן של סערות רגשיות ציבוריות, המבקשות להשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה והחשובה הזו.

וכשנזכה, גם בתוך ההשתייכות הציבורית – קהילתית – פוליטית, למצוא את הנתיבים איש ללב רעהו, נתיבים של כבוד וחמלה, הבנה ורגישות, יהפכו הנתיבים לכלי שבו תוכל לשרות שכינה בתוכנו, בתוך לבבנו המאוחד באיכפתיות לכל אדם מישראל, ונזכה גם לרפא את הכאב והשבר הנורא, עד שנשמע שוב את מילות הנחמה של הבורא בפי נביאיו: נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם... בשובו לציון ברחמים גדולים במהרה בימינו, אמן.