אאא

האסון בהר מירון הופך לכולנו את הלב. תמונות 45 הנספים, מכל החוגים והעדות, ילדים ומבוגרים, לא מרפות.

מאז היוודע מימדיו, התחיל דבר בלתי נתפס של בריחה מאחריות של כל המעורבים בדבר, אי התייצבות מול המשפחות ובעיקר נראות שלטונית גרועה. דווקא עכשיו, כשהלב פצוע וכשהדם שותת, אבל אחרי שקברנו את מתינו שהוטלו לפנינו - לנו, בני החברה החרדית שגאים בהיותנו כאלו, דווקא לנו אסור לשתוק נוכח אסון כזה. הזוועה הזו, בה ארבעים וחמישה אנשים איבדו את חייהם, לא יכולה להיגמר בטיוח.

החברה החרדית צריכה לעמוד על רגליה האחוריות ולומר לפוליטיקאים, לעסקנים, למשטרה ולכל מי שיש לו בדל של קשר להר מירון: התייצב לבדיקה. אנחנו צריכים לדרוש בכל תוקף ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה. אסור לאפשר שזה ייגמר בחקירת מח"ש או מבקר המדינה. נדרש פה חריש עמוק, שינקה את כל הלכלוכים הקיימים, המחדלים שנראו שנים אחורה - ולא טופלו משיקולי כסף ושררה. אסור לתת לאף אחד לחמוק מהבדיקה הזו - מהשוטרים שטרם ברור מה עשו שם, במסדרון המוות הזה, ועד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה.

אם לא נדרוש מהמדינה לבדוק את הכשלים לעומק ולרוחב, לא נוכל למנוע את הפעם הבאה. כל אדם שהיה מעורב בנעשה במירון בשנים האחרונות, ממשטרה ועד ארגוני הצלה, לא הופתע מהאסון הזה. "הכתובת הייתה על הקיר", היה משפט שנאמר יותר מדי פעמים בימים האחרונים. אסור לנו להסתפק באמירה "זו גזירה משמיים", אלא מוטלת עלינו האחריות לשינוי.

עצם ההתלבטות באשר להקמת ועדת החקירה הממלכתית מעלה בי זעם. אסון מירון הוא האסון האזרחי הגדול בהיסטוריית המדינה. אם בדבר כזה לא מקימים ועדת חקירה ממלכתית, למה קיימת בכלל הפונקציה של הקמה כזו?! איזה אירוע יכול להיות דרמטי יותר מאירוע רב הרוגים בשטח ישראל, עם לכאורה הכנה מוקדמת של חודשים רבים?

איני יודע מי אשם בסיפור הזה, הוא מורכב מדי ומלא בגורמים ובדיוק בשביל זה צריך את הוועדה הזו - שפשוט תבדוק הכל: מה תפקיד המשטרה פה, מה משרד הדתות, מה מרכז המקומות הקדושים, מה ועדת החמישה, מה הלחצים הפוליטיים, הכל כולל הכל. מלמטה עד למעלה. לא להשאיר אבן אחת. אין לי מושג מי האנשים המתאימים לתפקיד, אבל זה הפתרון היחיד שיש לו את הסיכוי להצליח. אם לא נתאפס ונבין את גודל האירוע, הזדמנות לניקוי אורוות כזו עלולה שלא לחזור. ואם היא לא תחזור, האסון הבא מחכה לנו מעבר לפינה.

דרישתנו לוועדת חקירה ממלכתית צריכה להיות נוקבת וברורה, והיא העיקר. אבל ישנו דבר נוסף, בצד העניין, והוא הסתכלותנו אל החברה פנימה, אל דרכנו ללמוד. אנחנו רגילים לחיות באירועים צפופים, אבל צריך לדעת שיש בזה סכנה, ואנחנו צריכים למתן אותה. מעידה של אדם עלולה להיגמר באסון, כי פשוט אי אפשר למנוע את המשך התנועה כשהדוחק רב. כל הזמן ישנם אירועים בהם המוני ישראל מתכנסים במקום צפוף במספר גבוה בהרבה מהניתן, כמו רחבת הכותל המערבי בערב יום הכיפורים, ובחסדי שמיים המשתתפים מסיימים בריאים ושלמים.

הציפייה שלי היא שלא נסמוך יותר על הנס, ושלא נראה שוב תמונות של דוחק בלתי נתפס. וגם אם נעזוב אירועים קיצוניים ונקבל את החריגות בהם, זה דבר שאנו צריכים לשפר ביום יום שלנו, בעלייה לאוטובוס שלנו.