אאא

ביום חמישי בבוקר, ערב ל"ג בעומר, לא היתה בי מחשבה לנסוע למירון. אחרי כמה שנים שאני מצלם את ההילולא, החלטתי בהתחלה שאני לא נוסע. חלפו השעות, ההחלטה השתנתה ומצאתי את עצמי בדרכי למירון.

אחרי שעות של נסיעה, הגעתי בדיוק להדלקה של חסידות באיאן. זה היה מחזה מדהים, לראות המונים שרוקדים אחרי שנה של ריחוק חברתי.

שעה אחרי ירדתי להדלקה של 'תולדות אהרון', הגעתי למתחם ההדלקה של החסידות, הגעתי טיפה מוקדם כדי לתפוס מקום שיהיה נוח לצלם. בדרך, נתקלתי בכמה ילדים, חסידי 'תולדות אהרון', שהחזיקו משקפות בעליות של הרחבה, ונעצרתי למשך כמה דקות, לצלם אותם.

חלפה בי המחשבה שזו התמונה שתיזכר אצלי מהיהלולה הזו. תמונה שכולה חן, מתיקות ותמימות טהורה של ילדים.

משם, התקדמתי לתוך הרחבה של ההדלקה, אבל כבר היה קשה מאוד להיכנס לשם, בודאי לא לצלם. לא היה לי מקום לעמוד ולצלם, היו הרבה דחיפות וצפיפות.

ברגע שהאדמו"ר מ'תולדות אהרון' הדליק את המדורה, אחרי קבלת עול מלכות שמים, ההמונים התחילו לרקוד, מה שגרם ללחץ גדול יותר ברחבה.

אני, כמו רבים אחרים, ניסינו לצאת - אבל זה היה קשה מאוד.

כעבור כמה דקות, כשאני מצליח לצאת מהרחבה, עובר לידי אדם וצועק: "יש בלגן למטה". ואני, חיים גולדברג, כמו שחלקכם מכירים אותי - איפה שיש בלגן אני משתדל להגיע...

אני רץ למטה - עוד לפני שאיש הבין מה קורה. כל הדרך אני לא מצליח לראות כלום. כולם רצים החוצה ואני רץ הפוך, לבפנים. קשה לראות מה קורה מטר קדימה, בגלל הבלגן, ואז אני נתקל במחזה האיום הזה.

ערימה של אנשים, אחד על השני.

לקחתי כמה צעדים אחורה כדי לא להפריע לכוחות ההצלה להתחיל לטפל בפצועים, אני עומד מטר מאחורה ואני רואה את הנורא מכל: גופה אחרי גופה, פצוע אחרי פצוע, במשך דקות ארוכות זה לא נגמר, עוד גופה, עוד פצוע ושוב גופה, וכן הלאה.

הצעקות של אנשי ההצלה היו קשות מנשוא. כל הזמן הזה אני מנסה לשלוח עדכונים למערכת שלי אבל ללא הצלחה. הקליטה קורסת. כוחות רבים זורמים למקום והפינוי לא נגמר.

כשאני רואה את תמונות הנפטרים, אני מחבר בראש איפה הם היו בשטח.

לאחר מכן הורידו אותם על שביל צר, בשביל לפנות את האלונקות כדי שיוכלו לפנות בהן פצועים שעוד יש להם סיכוי לחיו.

המחזות שם היו קשים הרבה יותר, מראות ותחושות שאי אפשר להסביר במילים.

רק אחרי דקות ארוכות אני מצליח ליצור קשר עם המשפחה שלי שרוצים לשמוע שהכל בסדר איתי.

אני יורד לרחבה למטה, ומתחיל לצלם את שורת הגופות, אליה מרכזים את כל הנספים. אחד ועוד אחד ועוד אחד, וגם פה, זה לא נגמר. רק אז הבנתי את גודל האסון.

בבוקר, כשהגעתי לביתי בירושלים, הבנתי מה ראיתי, הבנתי את האסון, והתחלתי להריץ בראש אחורה - לא לדו"ח מבקר המדינה ולא לדיונים בכנסת מלפני כמה שנים, אלא אל חצי שעה לפני האסון, כשראיתי כמה קציני משטרה על מרפסת ברחבת 'תולדות אהרון', הם ראו את הלחץ, הם הבחינו בדחיפות, הם הבינו שזה מסוכן, הם גם אמרו את זה אחד לשני - אבל לא עשו כלום, וזה תופס לי את הראש עד היום.

בבוקר שאחרי, יצאתי לסיבוב ברחובת ירושלים, השקט, ההלם ולוחות המודעות שמלאים במודעות אבל, התמונות של ההרוגים שראיתי בשטח, השמות, זה אסון שילווה אותי עוד הרבה זמן.

והנה, התיעוד המסכם: מההדלקה ועד ההלוויות...