אבל, למה זה קרה?
למה דווקא אצל היחיד בעולם ש"אפשר לסמוך עליו בשעת הדחק" - מתו אנשים מדוחק?
למה דווקא בהילולה של מי שיכול לפטור את כל העולם מן הדין התרחש משהו שנראה כמו מידת דין קשה ביותר?
למה ביום המרוחם והענק והשמח הזה התיישב עם ישראל כולו לשבת שבעה?
בהתחלה נבהלתי שאני שואלת, כי אולי זה 'חוסר אמונה', אולי זה כפירה, וכו' וכו'.
אחר כך, התנחמתי שהאפיקורסים אינם שואלים, הם קובעים. ואם אני שואלת - אולי דווקא זה אומר שאני מאמינה ויודעת
שיש טוב ושהשם רוצה לתת לנו רק טוב.
אז הרשיתי לעצמי להמשיך לשאול. והפסקתי להשתיק את השאלות.
מובן, שאינני היחידה.
כולם שואלים, באופן זה או אחר. כל מי שמעז, הכוונה.
ואז התחלתי לשמוע את התשובות, שכולן כללו האשמות.
צניעות.
פריצות.
האינטרנט.
לשון הרע.
שנאת חינם.
פגיעה בתלמידי חכמים.
מה לא?
כל אחד נהיה מאן דאמר לתרגם לנו מיד את המסר האלוקי שבאסון מירון ל'נו נו נו' מאשים.
ואני?
מה זה עשה לי?
זה הרחיק אותי. זה כיווץ אותי. זה סגר לי את הלב.
אין לי כח להיות אשמה. אין לי כח להיות שוב פעם לא בסדר. אין לי כח להרגיש שהשם מעניש, כי אני ישר מרגישה שנואה ומרוחקת.
עוד לפני ההתעוררויות והקבלות, אני רוצה כל כך נחמה.
מפחידים אותי הדיבורים על הדינים והגזרות, ככה אני.
מבקשת לדעת שלמרות הכל השם כאן, אוהב ומרחם וקרוב... ושרשב"י לא זרק ולא הדף את כל היהודים שבאו לשמוח איתו...
אז אתמול בבוקר, די בפתאומיות, קמתי ונסעתי לרשב"י.
באתי חרדה, בטוחה שאהיה שם לבד, ומצאתי ציון גדוש עד אפס מקום ביהודים מתוקים שבאו גם הם לבקש מרשב"י נחמה... שבאו לבכות את זה שאנחנו לא יכולים עוד.
מצאתי מירון מלאה, מלאה ביהודים מכל גווני הקשת שהולכים בה בחרדת קודש, שסוקרים הלוך ושוב את "מסדרון המוות", מדליקים נרות, אומרים קדישים, ממלמלים תהילים, ניצולים שמספרים סיפורים, מצלמים ומשתפים, תחושה חזקה של אחוות אחים. אבל יותר מהכל מצאתי את רשב"י שאוהב ומחבק את כל היהודים השבורים!!
והחיבוק הזה שהרגשתי אצל ר' שמעון החזיר לי את הנשימה.
בעצם אנחנו לא כאלו רעים וחטאים.
נכון, אנחנו ממש לא תמיד עושים מה שצריך. ונכון, יש לנו מלא מה לתקן, ודחוף.
אבל אנחנו אהובים.
מסתכלים עלינו בעיניים טובות.
רוצים רק בטובתנו.
לא שונאים אותנו.
לא מחכים לנו בסיבוב.
לא חושבים עלינו רע!!!
אחר כך, הלכתי לנחם אצל משפחת כהן ששכלה את אליהו ז"ל, הקטן משני בניה, באסון, וכך אמרה שם האמא: "השם החליט שאלי שלנו יפטר מן העולם בל"ג בעומר תשפ"א. זאת עובדה. אבל כמה טוב שהוא החליט לעשות את זה אצל רשב"י, מתוך הדבקות והריקוד והשמחה, ולא מתוך תאונה או מחלה חלילה".
ואז, אחרי הביקור אצל רשב"י ומול האמונה הבלתי מעורערת של אמא של אלי ושל שאר המשפחות, הרשיתי לעצמי לשחרר טיפה את השאלות שלי.
להיכנע מול זה שאנחנו לא מבינים. כמו שענה הרב קוק לאחד מהשואלים: אני עוד לא מבין מה קרה, אתה מצפה לדעת כבר למה זה קרה?
ורק לצעוק להשם שלא תברח לנו האמונה בתוך סיפורי הבלהות של הלילה ההוא.
אמונה באהבה וברחמים.