הגר"ש אלתר נשאר בצ"ע על האר"י הקדוש

בעלון המוגדר כ'דולה ומשקה מתורת רבוה"ק מפרשיסחא קאצק וגור זי"ע במשנת רבינו ראש הישיבה שליט"א', מתאריך ל"ג בעומר תשפ"א, גליון נ"ו, מדור 'שיח תדשא' (עמ' ה'), הובא הסיפור המפורסם על אחד מהאנוסים מפורטוגל שעלה לעיה"ק צפת בזמנו של האר"י הקדוש, ושמע את הרב של בית הכנסת דורש מידי שבת אודות 'לחם הפנים' שהיה בבית המקדש, ובימינו, בעוונותינו הרבים, נעדר מאיתנו. אותו אנוס לשעבר, שהיה עם הארץ, הבין שאין לקב"ה נחת רוח, בשל חסרון לחם הפנים בזמננו.

מכאן ואילך היה אותו אנוס מבקש מאשתו בכל יום שישי לאפות חלות ריחניות ועסיסיות בשביל ריבון העולמים, והיה מניחם בארון הקודש בבית הכנסת בו היה מתפלל. למחרת, בעת פתיחת הארון להוצאת ספר תורה, היה האנוס מביט מה אירע לחלות, וכשראה כי אינן במקומן, הבין לתומו כי ריבון העולמים אכל את החלות שהכינה אשתו, והיה מאושר על שגרם נחת רוח לקב"ה. האמת היתה, שהשמש שמח בכל שבוע לקחת את החלות לביתו.

יום שישי אחד אירע, ורב בית הכנסת, שבעקבות דרשתו התחיל האנוס להביא 'לחם הפנים' לריבון העולמים, הבחין באנוס מניח את החלות בארון הקודש. מיד גער בו: "שטיא! וכי סבור הינך שהקב"ה הוא בעל גוף, ואוכל ושותה? ודאי השמש לוקח את זה, ואתה סבור שהשי"ת הוא המקבלם – אדרבה, עוון גדול הוא לייחס גשמיות לקב"ה, שאינו גוף ואינו בעל גוף ח"ו!".

האנוס התחיל לבכות על העבירה הגדולה שעשה. לא עברו אמנם מספר רגעים, והנה הגיע שליח מהאר"י הקדוש, ומסר לרב בית הכנסת, שעדיין עמד שם והטיף מוסר לאנוס: "צו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש – מות תמות!".

נחפז הרב אל האר"י ושאל, מה פשעו ומה חטאתו שנגזרה עליו מיתה? הסביר לו האר"י הקדוש: "לפי שביטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב ביהמ"ק לא היה לפני הקב"ה נחת רוח כזה כמו באותה שעה, שהיה אנוס זה מקריב לפניו 'לחם הפנים' בתמימות ליבו".

בהערה שבעלון, מקשה רבי שאול: לכאורה, אם היהודי הפשוט היה מקדיש כבש ומקריבו לכבודו של ריבון העולמים, ודאי שהיתה חובה על רב בית הכנסת למונעו מחיוב כרת, משום שחוטי חוץ! למה אם כן נענש הרב על שמנע מן האנוס לחטוא בהגשמת הקב"ה, כאשר הרמב"ם בפירוש המשנה אומר כי "יקר בעיניו ללמד אחד מעיקרי האמונה"?

רבי שאול מציע: "אולי בכל כהאי גוונא צריך שיהא למוחה כוונה גמורה לשם שמים, ואז יש שכר על הפרישה, ולא כן היה בהאי עובדא", ולבסוף נשאר בצריך עיון.

מעניין, כי טענה דומה הועלתה נגד הסיפור המפורסם בידי ד"ר ישראל נתנאל רובין, בספרו על הנמנעות בחוק האלוקים. ד"ר רובין מצטט את דברי הרמב"ם החריפים במורה הנבוכים חלק א, פרק לה:

"כשם שראוי לחנך את הילדים ולפרסם להמון, שהשי"ת אחד, ושאין ראוי לעבוד את זולתו, כן ראוי שיקבלו שהשי"ת אינו גוף [...] שלילת ההגשמה, והעדר הדמיות וההיפעלויות, הם דבר שמן הראוי לדבר עליו במפורש ולהבהירו לכל אחד לפי תפיסתו, ולמוסרו בקבלה לילדים, נשים, כסילים, ולפגומים מלידה, כמו שמוסרים להם בקבלה שהוא אחד [...] לא ראוי להניח אף אחד להאמין בהגשמה [...] שאין זה אלא כמניחו להאמין בהעדר השי"ת ח"ו".

הרמב"ם גם קבע בין י"ג עיקרי האמונה, שאנו חוזרים עליהם בכל יום, מיד לאחר העיקר השני "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא ית"ש הוא יחיד", את העיקר השלישי, "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא ית"ש אינו גוף"!

אילו היה האנוס חושב שיש יותר מאלוק אחד ח"ו, האם היה הרב נענש לו הסביר לו כי "ה' אלוקינו ה' אחד"? אם כן, מדוע נענש הרב על שהסביר לאנוס שהקב"ה אינו גוף, כאשר לפי הרמב"ם, "כשם שראוי לחנך את הילדים ולפרסם להמון, שהשי"ת אחד, ושאין ראוי לעבוד את זולתו, כן ראוי שיקבלו שהשי"ת אינו גוף"?

-----

- לקריאה נוספת:

ספרו של ד"ר רובין, עמ' 407-406.

עלון 'בנאות דשא', 'דולה ומשקה מתורת רבוה"ק מפרשיסחא קאצק וגור זי"ע במשנת רבינו ראש הישיבה שליט"א', מתאריך ל"ג בעומר תשפ"א, גליון נ"ו, מדור 'שיח תדשא' (עמ' ה')

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com