על הכללות ועל הקללה המערבית // זלמן שטוב

- "פרימיטיבי", "חשוך", "משיחי" ועוד על הרצף.

השיח המודרני הפך ממלחמה ארוכת טווח למלחמה נקודתית, מילים כדלעיל הן כמו פצצות אטום לכל וויכוח, סוגרות אותו, אוטמות. וכך, כמובן, הוויכוח מסתיים בניצחון האדם המבריק ששלף את המילים הנכונות כל כך. זהו.

היו שנים שהסבים שלנו נלחמו בעד ארצנו, היו שנים שההורים שלנו יצאו בלי לדעת אם ישובו. כי ככה היא מלחמה, פרימיטיבית, חשוכה, אפילו משיחית, אבל הכרחית על מנת שנמשיך להתקיים. אוטופי משהו? כן, מין רצון אווילי שכזה - לחיות.

(בלי קשר לכלום, אנחנו עם חשוך, פרימיטיבי ומשיחי - חיים תודעת 4000 שנה אחורה, ומזל).

לפני כמה שנים, בזמן שקט ורגוע כמעט כמו באגדות, אחי הצעיר נסע לים המלח יחד עם אבא ושתי אחיות צעירות (יענו ממש צעירות, 6-7 כזה), טיול בשביל הנפש. איכשהו, הם מצאו את עצמם בעיירת הנופש איזעוויהא, זאת שנמצאת ממש כאן, בכניסה לאוניברסיטה העברית - שיא הקידמה, לפחות בירושלים. אני לא יודע למה, אבל כנראה העובדה שאחי לא נהג הרבה בזמנו ריגשה אותו, ככה שהוא לא שם לב, ובום - הוא בתוך האווירה הפסטורלית הזאת של עיזוועיאה.

לא עברו שני רגעים - עבר אחד, והנסיעה הכיפית למקום הנמוך בעולם הפכה לטראומטית לכל החיים (מה שמראה שתמיד יש מקומות נמוכים יותר). המוני 'נופשים' דפקו על הדלתות, מנסים להגיש למשפחה לחם וחלב. כיוון שאחי כבר אכל הוא ניסה להתקדם, אבל הכנסת אורחים אמיתית לא מקבלת סירוב אפעם, גם אם האורח אומר שהוא לא רעב, והדלתות נפתחו, והמארחים ניסו למשוך החוצה את המשפחה.

ברגע האמת (אני יודע שזה קרה בבחירות האחרונות כשהצבענו ג', אבל היו רגעי אמת מועטים עוד קודם), אבא שלי קלט שאם הם רוצים לחיות צריך לפעול, ואמר לאחי לשעוט קדימה. אחי אמר לו שישנם אנשים בקדמת הרכב, עם אוכל וזה, ואם יפגע בהם כנראה שיעבור ב'בל תשחית', אבל אבא התעקש שעדיף לשמור על בל תשחית 80 שנה, מאשר לשמור פעם אחת ולעלות לשמים עם קבלה בודדת.

אחי שעט קדימה, פוגע באנשים המתוקים שרק רצו להאכיל אותם, דיבר עם הצבא תוך כדי, בשביל לדעת מהי הדרך החוצה (לא שאני יודע איך הצליח לשמוע משהו עם הצרחות של אחיותי הקטנות, וחיי אוזניי, הן יודעות לצווח). וכך, הצליח להציל את הגוף, אם כי עבר עוד זמן רב עד שהנפש התאזנה, בכל אופן, לא בכל יום מנסים לרצוח אותך.

הדבר המדהים שאבא שלי סיפר לי היה דווקא על אלו שלא בעטו ופגעו ברכב - הצעירים. דווקא המבוגרים, בעלי החנויות, אנשים שנמצאים בשלב מתקדם בחיים; ילדים, נכדים, והיית חושב שמשהו יהיה שונה. דווקא אלו עמדו והסתכלו בהנאה על המופע היומי, ותכלס', אני מבין אותם - לטעויות יש השלכות.

לפעמים יש בסדום עשרה צדיקים, ולפעמים אין. ובסופו של דבר, גם אם יש, עדיין קוראים לה סדום, כי הרשע הוא השליט בה.

בעידן הפוסט מודרנה לא אוהבים להכליל, זה הופך אותנו לכאלו שמדביקים נקודה על קבוצה שלמה במקום על אדם ספיציפי, וזה אוי יוי יוי, חס ושלום. זוהי אחת העבירות הנוראיות ביותר בעשרת הדיברות, לבנתיים.

ובכן, לפעמים אני פוסט פוסט מודרני, ואני חושב שלא להכליל זה חשוך ופרימיטיבי, וכל כך 2020. במלחמה תמיד יש הכללות, אחרת במקום להלחם נשב בבית ונעביר את הזמן בשרטוטים פוסט מודרניים פרימטיביים, בנסיון להבין בדיוק מיהו האוייב שלנו. האם גם יד שמאל היא אוייב, מאחר והמחבל מחזיק את הנשק ביד ימין או שלא. האם ביתו של האוייב - גם הוא, ועל זאת הדרך.

מלחמה היא דבר נורא, בלי להכליל כמובן, אבל נראה שהמציאות הזאת קיימת, ותמשיך להתקיים לנצח. מה שנשאר הוא לדעת איך להלחם, ולנצח. ושוב, בלי להכליל.

עם ישראל הפרימיטיבי כבר 4000 שנה חי.