אאא

המילים 'הרב שרגי גשטטנר ז"ל' הפכו בשבועיים האחרונים למוכרות בכל תפוצות ישראל, בנסיבות קשות במיוחד; זהו כמובן שמו של תושב מונטריאול שבקנדה, אחד מארבעים וחמישה הרוגי 'אסון מירון'. אלא שמי שתויג כ"הזמר החסידי", מתברר, כבר לא היה כזה טרם פטירתו הטראגית, משום שהפך את עיסוקו זה לארעי, לטובת יגיעה בלימוד התורה.

החסיד בן ה-35, שהרגיש בשלב מסוים כי משפחתו וילדיו נפגעים מהעובדה כי הוא נעדר מהבית בערבים - כזמר שבעיתוי זה רוב פרנסתו, באירועים - לקח החלטה: פרישה כמעט מוחלטת מהתחום, במקביל לשקיעות בתורת ה'.

אך בחירה זו לא היתה קלה, כפי שגולל ר' שרגי בגילוי לב מרגש, בדרשה שהשמיע בעת 'סיום' מסכת עבודה זרה, אותה למד במשך כשנתיים.

וכך פתח "הזמר" את דבריו המרגשים, שאקטואליים במיוחד לערב חג מתן תורה - ושתורגמו על ידי הסופר דוד דמן בטורו בגיליון האחרון של 'משפחה': "ברשות החברותות. יש פה כמה מהחברותות שלי. ברשות החברים. ברשות כל אחד. ברשות חמי. ברוך השם הקב"ה נתן לי את הכח להגיע לכזה זמן של סיום מסכת. זו המסכת הראשונה שאני מסיים בחיי. מסכת שאני יודע על בוריה. מסכת שלמדתי באמת. אף פעם לא המשכתי הלאה עד שידעתי את הקטע על בוריו. בגלל זה, זה אכן לקח שנתיים... כי רציתי להספיק לפחות מסכת אחת. נראה מה הלאה... זה אני יודע בטוח, שלמדתי אותה בעיון".

בשלב זה אחד מגיסיו התערב והעיר: "למי שלא היה פה קודם: כשאבא שלי הזכיר מאמרים שונים ממסכת עבודה זרה, שרגי ידע מיד להגיד 'זה מהדף הזה, וזה מהדף ההוא...'".

"בקיצור", חזר שרגי לתיאור השינוי בחייו: "אני צריך לתת שבח והודיה לריבונו של עולם שנתן לי כזו חברותא. לא כולם יודעים פה בדיוק את הסיפור של החברותא הזה. האמת היא שזה הקרדיט של הרבי שלי, רבי אהרן... הוא הציע לי לקבל על עצמי ללמוד שעתיים בכל יום. אני לא ידעתי איך עושים את זה. לא הייתי מסוגל ללמוד אפילו קיצור שולחן ערוך יותר מחצי שעה. ולכן הייתי מאוד אובד עצות. כי הוא אמר לי לקחת על עצמי שעתיים של לימוד, ועבורי זה היה כמעט בלתי אפשרי".

"מצאתי את עצמי בשמחת תורה בסקווירא, בארבע לפנות בוקר, כשאני צריך להשלים עוד שעה וחצי של לימוד ליום הזה. היה לי רק חצי שעה של לימוד. הייתי מאוד מתוח מכך. קצת לפני כן רקדתי עם ספר התורה והתפללתי לשם מאוד חזק, שישלח לי חברותא מתאימה שאוכל ללמוד אתו שעתיים ביום. עד אז לא היו לי חברותות קבועות, ולבד, מאוד קשה ללמוד. רקדתי עם ספר התורה, חיבקתי אותו, וביקשתי מהקב"ה שישלח לי את החברותא המתאימה".

"אם כבר מדברים מזה, הרב שלי כבר מזמן אמר לי שאני צריך ללמוד גמרא. אבל אני אמרתי לו שמאוד קשה לי ללמוד גמרא. כבר נסיתי הרבה פעמים ולא הצלחתי. לא התחברתי לזה. זה אפילו קצת הרגיז אותי. הסתכלתי תמיד על השעון... זה היה ממש... ממש... כמו עינוי עבורי. אבל כשצריכים ללמוד שעתיים ביום, אין ברירה אלא ללמוד גמרא. אז החלטתי שזה הזמן להתחבר לגמרא הקדושה!".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"לאחר אותן הקפות, לאחר שבכיתי עם ספר התורה, ירדתי ל'היכל התורה' כדי ללמוד, והנה אני רואה את החברותא שלי, שאז הוא עוד לא היה החברותא שלי, יושב לבד עם הגמרא שלו, כשממולו גמרא פתוחה. אני שואל אותו: 'אתה רוצה ללמוד אתי?'. הוא ענה: 'תשמע, אני כעת לומד עם אח שלי, אבל עד שיבוא, אלמד איתך'".

"ככה הוא הפך להיות החברותא שלי. בהתחלה הזהרתי אותו. אמרתי לו: 'תדע שאני לא יודע גמרא. אני צריך שתלמד אותי מההתחלה'. והוא אמר לי: 'אוקיי. אני אנסה'. התחלנו ללמוד מהדף הראשון של מסכת עבודה זרה. פתחנו את הגמרא והיה כתוב שם: 'לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו'. מסופר שם שנכנסו הרומיים והפרסיים. סיפור שלם. ואני אמרתי לעצמי: וואו. כמה שהגמרא מעניינת. אבל החברותא שלי הרגיע אותי מהר: 'זו רק הסוכרייה לקראת ההתחלה', אמר. ואכן, בוקר בוקר, זה לא היה ככה. לא היה רק אגדתא. התחילו גמרות קשות. אבל עברנו על הכל בעיון".

"אין לי מילים להודות על הסבלנות של החברותא שלי. כל אחד מכיר את הגמרא על רב פרידא שלימד את תלמידו ארבע מאות פעמים. החברותא שלי נאלץ לפעמים להסביר לי יותר מארבע מאות פעמים. שוב ושוב, עד שהבנתי היטב. בזכותו למדתי ללמוד גמרא בעיון, להבין היטב, ליהנות ולהתעלות".

בהמשך הפליא הרב שרגא ז"ל לפלפל בסוגיות מתוך מסכת עבודה זרה, והוכיח - למי שעוד נדרש להוכחה - כי התורה שייכת לכולם, גם למי שמתקשה בהבנתה ואף נרתע תחילה מלימודה.

צפו בווידאו