ערב חג מתן תורה תשפ"א, נתעלה ונתרומם ממאורעות התקופה, ונתעמק ביום הקדוש הזה, היום שהוא בעצם מהיות היהודי, תעודת הזהות של העם היהודי, עם מקבלי התורה, המעמד ב-ה- הידיעה, אותו רגע בו הפכנו לממלכת כהנים וגוי קדוש, הרגע שנבדלנו מהעמים, ונעשינו למיוחדים.
מאחרי השואה קמו בארץ הקודש ובחו"ל מרכזי תורה גדולים וקטנים, קמו קהילות חלקם על הריסות וחורבן הקהילות שחרבו, חלקם קהילות חדשות, עולם התורה הגיע לשיא של כל הזמנים, עולם התשובה פורח, ערים שלמים בארץ נבנו כערים המיועדים לציבור החרדי, לכאורה הכל פנטסטי חלומי ממש- נצח ישראל לא ישקר!
הבעיה שמאחורי כל ההרמוניה הנפלאה הזו תחת הכותרת של פריחת עולם התורה ישנם דברים פחות משמחים, פחות אידיאלים, כאלו שאולי פחות מקבלים את הזרקורים ואת הדגש אבל בהחלט קיימים שם, והכוונה זה אל בני הנוער שמסיבות שונות לא רוצים מסיבותיהם שלהם להמשיך בעולם הישיבות, עצם קריאת שורות אלו גורם אי נוחות לחלק מאתנו שחונכנו והורגלנו לדרך מסוימת, סיסמאות על סיסמאות שונות מדוקלמים בשם גדולי ישראל מתוך חשש של סטיה מהדרך המסורה לנו מגדולי ישראל.
בבחרותי זכורני שהיה בחור שחשקה נפשו בלימוד עבודה סוציאלית האופציה הכמעט יחידה שלו הייתה לעזוב את עולם הישיבות וללמוד במקום שאינו מקפיד על כללי ההלכה ומשכך הדרך משם לעזיבת קיום התורה והמצוות הייתה קצרה, מציאות זו הוסיפה הוכחת לסל ההוכחות שמי שעוזב את הישיבות הוא פורק עול וכו' כעבור 20 שנה מציאות החיים הוכיחה שסל הוכחות אלו טעות מיסודו, אדרבא אנחנו אלו שגרמנו להם לפרוק את אשר העלו עליהם כעול תורה ומצוות, דווקא על ידי הקטלוג שלנו שבחרנו לעשות להם, בכך סללנו להם את הדרך החוצה- הפוך על הפוך!
חלפו להם מספר שנים ודברים שהיו נראים כטאבו בלתי ניתן לערעור, טאבו שעל זה מתבסס יסודות הציבור החרדי ושאם הם ייפגעו הפגיעה תהיה קשה, ומציאות החיים והתמודדויות הנוער שחייבה יצירת קשר והנגשת מסלולים ודרכים חדשות הוכיחו שזה אפשרי. לא רק אפשרי אלא מחייב המציאות!
מעבר להוכחה שזה אפשרי יש שצריכים להכות על חטא, על חטא שחטאנו לפניך על מאות בחורי ישיבות ואולי אלפים שעזבו את דרך התורה בגלל התעקשות ופטרונות על חייהם מתוך אידיאולוגיה כלשהי, על כך שבניהם ונכדיהם עזבו את דרך התורה רק מתוך רצון לשמור את שדותינו שלנו נקיים מזן שאולי מורכב יותר מהזן הצומח בסטנדרט, לא הגדלנו ראש לקלוט זנים נוספים שחלק היו תוצאות של גידול פנימי שלנו, הן ישירות והן אלו שנספחו לשדותינו ביוזמתנו אך סירבנו לקלוט אותם בקרקע פוריה.
כאשר התורה מתייחסת לסיכום מעמד נשגב זה היא אומרת בצורה החדה והברורה- "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"! הייתה פה ראיה נוכחת של עם ישראל של תורה משמים, של בורא עולם השולט על כל הכוחות.
בהמשך בפרשת נצבים אומרת התורה "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" מסביר על זה רש"י "ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות" הקשר של בורא עולם ועם ישראל הוא לא היה קשר לאותו הדור של מקבלי התורה פיזית אלא לדורי דורות ישנה ברית כרותה, מוסיף על זה הספורנו ומסביר שבלי ההכרה בברית הזו אין זכות לעם ישראל על ארץ ישראל "ואת אשר איננו פה עמנו היום. והם הדורות הבאים, ולפיכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית, ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם"
יש פה תמיה בסיסית שלכאורה הדברים הם פשוטים וברורים, העולם נברא בשביל התורה, ואם ישראל לא מקיימים את התורה אז אין קיום לעולם, והחובה להנציח את המעמד המיוחד הזה ולהעביר את רשמיו ועדותו הוא למי שראה את זה ממש, ולמה שזה לא יהיה כך?
עונה על זה הרמב"ן: "ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום, על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה. או, פן יש בכם שרש רע, שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על אשר איננו פה עמנו היום, כי האב שרש, והבן נצר משרשיו יפרה. והזכיר השרש, לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים, שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום, והוא בא בברית ובאלה הזאת"
מסביר הרמב"ן לאבא יש חיוב להעביר לבן את הדברים כהוויתם ולחבר אותו למעמד הנשגב, לקדושתו, לרוממותו, לנשגבותו, ובעיקר מה זה מחייב אותנו, ואם יש אבא שיש לו רשרוש קל בלב של קצת פחות חמימות מהתורה ומהברית, ומהמעמד הנשגב, תחילת הנטיה הזו תוליד בבן כבר סטיה עקומה עוד יותר.
רבינו בחיי אומר את דברי הרמב"ן באופן עוד יותר חד וברור "ולא אתכם לבדכם. כלומר שבדור הזה אנכי כורת את הברית ואת האלה, כי אתם עמנו עומדים היום לפני ה' אלהינו, אלא אפילו את אשר איננו פה עמנו היום, כלומר בברית הזאת. ואמר כן לפי שהאב שרש והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השרש, ועל כן היה יכול השרש להביא באלה את הדורות הבאים. ודרשו רז"ל כל הנפשות שנבראו מבראשית היו שם, והגוף עדיין לא נברא. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ואת אשר איננו פה, בגוף עמנו היום בנפש. ומלת עמנו תחזור למעלה למלת עומד כאלו אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום"
החובה של האב זה לא רק להיות טוב בעצמו ולראות את האמונה בצורה נכונה וטובה אלא החובה היא לדעת להעביר לדור הבא באופן נכון ללא סטיות אפילו קלות, כי סטיה קלה תגרום בהמשך לעקמימות מרובה עד כדי קשה.
לא בהכרח האב עיקם את תפיסתו ובכך יצר מהשורשים צמחים חולים, פעמים רבות שינוי התפיסה הייתה הכרח המציאות, צרות רבות רדפוני, גלויות, התמודדויות, ועוד ועוד, לפעמים החוסר רצון לדבר על ההתמודדויות, ההפנמה, כל אלו שדרו לדור שקם לאחר אותם אירועים שדר פנימי אמוני מורכב, ועוד יותר מזה גם אנשים שברבות השנים נספחו להיכלות ה' התמודדו עם שאלות ומצוקות שלא תמיד מצאו את האוזן והלב לפרוק בפניהם את אשר על ליבם, מצוקות אלו העבירו מסר לדור הבא.
הדור שקם אחרי השואה היה "דור שני לשואה" היה דור מורכב מאוד, חלקם צללו לעולם התורה מתוך בריחה מהתמודדות על המצוקות שהיה להם בבתים, חלקם כנקמה בגרמנים, וחלקם עם צלקות עמוקות וקשות של הורים רדופים ופגועים, כמובן שהיו גם קבוצות שפויות שהתמודדו בגבורה ונפש בריאה.
כאשר הורגש הצורך לבנות את עולם התורה ולייסד אותו קמו גדולי עולם ובנו דברים נפלאים ישיבות ובתי יתומים, מוסדות, קהילות, מכוני הוראה, מוסדות מורי צדק, ועוד, לצד פעילים רבים שהשפיעו על חזרה בתשובה לאחינו שבשדות "הפעילים" שיצאו במסירות נפש לשדות כפשוטו ומדרשו, לחבר עוד לבבות לתורה ומצוות, ואכן עולם התשובה הפך לעולם רחב של חוזרים בתשובה בדרום במרכז ובצפון, בארץ ובחו"ל,
וכאשר גדלו יוצאי חלציהם של אלו לצד אלו לצד אלו- דהיינו הדור השלישי לניצולי השואה, לצד הדור השני של הפעילים, והדור השני ואולי גם השלישי של החוזרים בתשובה, נוצרה מערבולת של סגנונות, ריבוי קהילות, וכולם גידלו ויילדו דור שני ושלישי וכך במוסד אחד ניתן למצוא לכאורה אלו לצד אלו....
אבל רק לכאורה- משהו בדרך אל ההרמוניה הנפלאה הזו שהייתה אמורה לפרוח לא עבד טוב, מלחמות דת פנימיות בשם ההשקפה, לצד חוסר יכולת להכיל את אלו שבאו מתרבות השדות התמימה והטהורה הולידה מערכת פטרונית כזו שבאבסורדיות בלתי נתפסת הורסת במו ידיה את אשר החלו לעשות לפני 60 שנה זקניהם והוריהם, רצון מצד אחד להשאיר אותם שייכים אבל רק בתנאי שיקבלו עליהם את הדרך שלהם ללא יכולת גמישות בשביל להכיל לכוון ולבנות גם את האחרים.
כאשר הקו המחשבתי המוביל הוא לימוד התורה נטו, דווקא בדרך הישיבתית, לפי הפסיקה ההלכתית האשכנזית, כל מי שלא נכפף לדרך זו מצא את עצמו אוטומטי מחוץ לקהילה מחוץ לשייכות, תוצאה של הנהגה זו יצרה את הדרך המחייבת לפתוח מסלולים חדשים אומנם סמוך לכביש הישן אך עם התאמה לצרכי התנועה החדשים המתאימים לשנת תשפ"א.
כשעם ישראל קיבלו את התורה הם קיבלו את החלק הגשמי שבתורה, עד מתן תורה עבודת ה' של האבות הקדושים הייתה בדרך של כוונה ומחשבה, כדרך שמופיע בזוהר בעניין מצוות הנחת תפילין דרך המקלות שפיצל יעקב אבינו, עיקר צורת המצווה הייתה הדבקות במחשבה וכוונת המצווות לאחר מתן תורה התורה עוסקת יותר בפן המעשי ובדרישה לקיים גם כוונה, וללא ספק בלי כוונה אין צורת קיום למצווה, אבל עדיין השולחן ערוך עוסק יותר בצורת קיום המצווה באופן הפיזי שלה יותר מאשר בכוונת המצווה.
ולכך ניתן להבין נפלא את הסיבה שאברהם אבינו עוזב את השכינה לקבלת האורחים שבסוף מתגלים כמלאכים, האם כביכול אברהם אבינו חטא בזה כי בסופו של דבר הוא לא קיים הכנסת אורחים? אלא היות וקודם קבלת התורה העיקר היה העיסוק בכוונה ופחות בחלק המעשי לכך אברהם אבינו עשה את המקסימום בכוונה, ובכך ניתן לבאר את דברי חז"ל שהאבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה.
בעת מתן תורה התחדש בעולם שניתן להתחבר לחיי הנצח האין סופיים של התורה ובורא עולם על ידי קיום מצוות פיזיות, ציצית, תפילין, סוכה, תו"מ, עונג ושמחת שבת וחג, ועוד כל זה הם מצוות פיזיות שניתן דרכם להתחבר ליסוד קיום הבורא והתורה.
המוטיב הזה כביכול שהדרך היחידה להיות בן תורה הוא רק בלימוד התורה ומי שמשנה את המסלול איננו בן תורה מוטיב זה נוגד את מהות קבלת התורה, שהפכה את החיבור לבורא ולתורה דווקא מתוך חיי המעשה, דווקא ע"י ביצוע פיזי, ולא רק בלימוד רוחני תורני.
היכולת להרחיב את עבודת ה' גם לאלו שאינם עמלי בית המדרש זוהי עבודתנו בעת הזו, וכבר הבינו את זה גדולי וחכמי התורה , בקונטרס שחיבר הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל בשנת תשמ"ה שנקרא בשם: "הבה נראה את יד השי"ת" פותח הרב המחבר את הקונטרס הנפלא במילים: "הורנו רבותינו שהמבחן של הדורות האחרונים הוא באמונה, למלא בקשתם של רבותינו שליט"א הדואגים לחינוך הדור לתורה ולאמונה, כתבתי קונטרס בענין דרכי השגחה כדי לפתוח עיניים לראות את הנהגות השי"ת אתנו " לחנך לאמונה, לחבר לקיום התורה לא בדווקא על ידי לימוד התורה אלא בדרך של עיסוק באמונה זה לא רק נותן פתח לאלו שלא מתחברים להוויות אביי ורבא אלא זה מיישר את השקפותיהם ושורשיהם שהצמחים שייצאו מהם יהיו ישרים וראויים.
כך לדוגמא גם הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל בספרו "שלהבתיה" שיו"ל בשנת תשל"ט מסיים את ההקדמה לספרו רב האיכות וקטן הכמות, בשורות הבאות: "לא קלה המטרה שהציב לו המחבר, עזר לו בחיבור זה עסקו תקופה מסוימת עם חוזרים בתשובה בישיבת דבר ירושלים, המצאו בין צעירים מבקשי האמת המסירות נפש ממש, היא שנתנה את התנופה לעריכת חיבור זה, ההתרשמות מהחוזרים בפועל מאשרת את ההנחה היסודית: רבות הן המצוות- תרי"ג במספר- אבל הן יהודיות, רחבה ועמוקה היא התורה, אבל היא יהודית, התורה והמצוות, מתאימות בדיוק לנשמה היהודית וכו'- הבא מרחוק ונכנס לתוך עולם התורה מרגיש בבירור מוחלט: הוא הגיע הביתה, יהי רצון, כי חיבור זה ישמש מראה דרך לרבים, להגיע הביתה...." הרב וולבה מכוון את האצבע לנקודה ברורה שלשם הוא מכוון את הספר בעקבות העיסוק שלו עם חוזרים בתשובה, להרגיש שחוזרים הביתה, להרגיש שייכים, להרגיש חלק, איך עושים את זה, בשביל זה חיבר הרב וולבה זצ"ל ספר שלם שעוסק בענייני אמונה ועוד.
אלו הם דוגמא קטנה מתוך צדיקי הדור האחרון שאת ספריהם ואת דרכם לומדים המונים, אך ישנם עוד חיבורים ואגרות ומכתבים רבים מכל גדולי עולם התורה, החובה שלנו זה להרחיב את היריעה לא לעצור רק בלימוד התורה, לחבר את הדור הצעיר לחשיבה באמונה, לקיום המצוות ובעיקר לתת להם תחושה שהם בבית, ככל שנצעד בדרך זו נתקן את חטא היוהרה והשרלטנות לפיה מי שלא לומד בישיבה בדווקא אינו בן תורה, התורה איננה מוגבלת ואיננה מגבילה את עצמה למקומות פיזיים או לזמנים מסוימים, התורה היא של כל יהודי שבוחר להאמין בה ולצעוד בנתיבותיה שלום.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין