ממשלת ישראל ה-36 תהיה, בניתוח כלכלי מדויק, בזבזנית ומסואבת ביותר. אם בממשלת נתניהו-גנץ כיהנו 34 שרים על 73 חברי קואליציה, יחס של 0.465 לאחד, הרי שכאן יש ממשלה של 28 שרים על 61 חברי קואליציה, יחס של 0.459 לאחד. תוספת הח"כים, הצפויים להשתחל לכנסת ה-24 במסגרת החוק הנורווגי המורחב עליו הוחלט, מגלה שזו קואליציה בזבזנית יותר מזו המסתיימת.
כזכור, נפתלי בנט ויאיר לפיד, שני ראשי הממשלה המיועדים, זעקו מעל כל במה בחודש מאי 2020, על "הבזבזנות המוגזמת ותאוות השררה" של חברי גוש הימין, ניצן הורוביץ הגיש בג"ץ נגד חוק 'ממשלת החילופים' וזעם רב ניכר בדבריהם של דוברי האופוזיציה השונים.
וכעת, שנה בדיוק לאחר מכן, הם לקחו את הבזבזנות ההיא, שהגיעה מאי-אמון מוחלט בין שניים (נתניהו וגנץ) בתקופת משבר רפואי אדיר, והגדילו (!) אותה - הכל בשם תאוות הוצאתו של בנימין נתניהו מלשכת ראש הממשלה.
הבטחת לפיד על ממשלה צרה של 18 שרים הושלכה לפח, וכך נוצר מצב שמפלגה בת שישה מנדטים תקבל בממשלה החדשה ארבע שרים. הטענות החוזרות ונשנות נגד התנהלות ש"ס ויהדות התורה, ה"מסדרות ג'ובים" לבאים בתור, הודממו - כדי לתת לקואליציה ההטרוגנית הזו להחזיק.
בואו ניגע מעט במספרים: אם הממשלה הזו תמלא את ימיה, רק תפקידי השררה שהיא מתכננת לארגן, יעלו לקופת המדינה 949,000,000 שקלים, או במילים: כמעט מיליארד.
בממשלת בנט-לפיד יהיו 28 שרים, שכל אחד - גם כזה שמנהל משרד שקיים בעיקר על הנייר - עולה למדינת ישראל 6.5 מיליון שקלים לשנה, על פי הניתוח הבא: עלות השכר לשר ולקרוביו (יועץ פוליטי, יועץ לשר ונהג) היא 3.5 מיליון שקלים; עלות הלשכה היא 620 אלף שקלים; עלות הרכב היא 217 אלף; אבטחת השר מגיעה לכשני מיליון שקלים; תפעול הלשכה עומד על חצי מיליון שקלים.
עלות כזו, בשיעור של 28 שרים, היא 182 מיליון שקלים בשנה, בסך הכל. לאורך כל ימי הממשלה, ארבע שנים, זה 728 מיליון. וכל זאת בלי לחשב את מספר המקורבים, האנשים שיגויסו לעבודה במשרדים מיותרים והמשכורות שהם יקבלו.
ל-28 השרים יצטרפו גם שישה סגני שרים, שכל אחד מהם עולה כ-2.2 מיליון שקלים בשנה: שכר לסגן השר וליועציו - 1.6 מיליון; לשכה - 300 אלף; עלות אחזקת רכב - 120 אלף; תפעול שוטף של המשרד - כ-200 אלף שקלים. אם נכפיל בשישה, הגענו לכמעט 13 מיליון לשישה אנשים שלא קובעים כלום. אם נכפיל בארבע (שנים) - עוד 52 מיליון שקלים.
אבל השינוי המשמעותי באמת, זה שמהווה תקדים הזוי, הוא ניפוח החוק הנורווגי. על פי ההסכמים הקואליציוניים, החוק - שכוונת מחוקקו אי שם באוסלו רחוקה מאוד מפירושו בירושלים - יורחב, כך שמפלגה שכוחה בין חמישה לתשעה מנדטים, תוכל להכניס ארבע חברים בחוק הנורווגי. כמעט הכפלת כוח. וכך 'יש עתיד', לה יש 17 ח"כים, תוכל להכניס חמישה חדשים; כחול לבן, העבודה, ימינה וישראל ביתנו תוכלנה להכניס ארבעה ח"כים חדשים כל אחת; תקווה חדשה, מרצ ורע"מ יוכלו להכניס שלושה כל אחת. המשמעות: ניתן להכניס 30 (!) חברי כנסת חדשים, שעלות כל אחד מהם הוא 1.4 מיליון שקלים לשנה.
החוק הנורווגי בבסיסו הוא טוב, כי נועד להבטיח הפרדה גדולה ככל הניתן בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, ולאפשר לשרים לנהל את משרדם בשקט ולא מתוך דאגה למתרחש בפרלמנט. אך בישראל החוק נועד לדאגה לנציגים הבאים בתור ותו לא.
ח"כ יאיר לפיד, שאחד מדגליו שמותגו היטב הוא "סוף לסחטנות", אמר לאחר השבעת הממשלה ה-35 כך: "הם (בנימין נתניהו וחבריו) זרקו את בית המשפט העליון מתחת לגלגלי האוטובוס, כדי להעביר את החוק הנורווגי, שמשמעותו עוד ג'ובים ועוד לשכות, מפני שבשביל זה הם נמצאים בממשלה. הממשלה הזו שוברת את כל השיאים של הניתוק והאטימות. שיתביישו להם".
מאז אמש, בתור ראש הממשלה החליפי המיועד, תפקיד אותו תקף בחריפות וכינה "סידור לאאודי A8", לא יוכל לפיד להשיב על הטענות הללו, אלא במשפט המוכר והשחוק שלו: "אין לי תשובה טובה, נכשלתי בעניין הזה".
יצוין, כי השותף הבכיר שלו ושל בנט בממשלה, האיש שהמפתח לכספים בידו, יו"ר 'ישראל ביתנו' אביגדור ליברמן, צייץ לפני זמן קצר בחשבון הטוויטר שלו: "עוד קצת וזה קורה. ממשלה שבאה לשקם את הכלכלה, באה לעבוד, באה לעשות כאן סדר!"...