אאא

בשבוע זה ניגע בתפוח האדמה הרותח ביותר במזרח התיכון: הדחיה ממוסדות הלימוד של ילדי החרדים העובדים.

אצטט כאן משפטים ששמעתי מכמה אנשים: אני רותח מזעם על כל האברכים. מה פשעי ומה חטאתי שדוחים אותי בגסות כזו! וכי אני עובר על איסור בזה שאני מפרנס את משפחתי ומקיים את חיוב כתובתי? מי אתם שתשפטו אותי ותחליטו שאני יהודי פחות טוב מכם! איך אתם מקבלים לת"ת בנים של אנשים בטלנים וחסרי מעש, העסוקים כל היום בלשון הרע וביזוי תלמידי חכמים? היו לי עד היום הוראות קבע לכוללים בשכונה. עד כאן. לא אתן יד לפושעים.
הכאב והזעם מובנים מאוד.

לפני שנפתח את הנושא, ברצוני להקדים: מאמר זה הולך להיות מכאיב. מדובר בפצע פתוח ומדמם, שלא נעים לגעת בו. ללא רצון להבין את הצד השני – אין סיכוי לקרוא את הפרק בשלמותו.

נניח שעתה היו פונים אליך, הקורא היקר, ומבקשים ממך לנהל ת"ת בעירך. מה אתה היית עושה? מקבל את כולם כולל כולם?

לא, מה פתאום. יש גבול. אי אפשר לקבל ילדים מבתים פרוצים עם טלוויזיה בסלון.

את מי כן תקבל ואת מי לא? תקבל את מי שירא שמים לדעתך ותסנן את מי שמודרני בעיניך. אם כך – מה פשעו של מי שחושב שאתה הוא המודרני?

אם אתה מחזיק סמארטפון, וילדיך חשופים לתכנים שלדעתך הם איכשהו בסדר, אבל לדעת שכנך האברך הם נוראים ואיומים, האם זו לא זכותו למנוע מבנך להיכנס למוסד שבו לומד בנו?

האם אתה לא היית נוהג באותה צורה בדיוק במי שמחזיק טלוויזיה בסלון? מה שבעיניך מותר – בעיני שכנך זה טלוויזיה. זכותך המלאה לחלוק עליו, אבל באותה מידה זכותו גם כן לחלוק עליך.

במערכת החינוך החרדית יש מוטיב מרכזי – סגירות. התפיסה החרדית גורסת שאין לחשוף את הילד לערכים ולתפיסת עולם הנוגדת את הדרך בה אנחנו צועדים. היחשפות לדברים שליליים עלולה לגרום קלקול. בגיל הילדות אין לילד את הכלים להתמודד עם רוע ולסנן דברים לא ראויים. הוא זקוק למעטפת הגנה חיצונית.

להנחת היסוד – כולם מסכימים.

כאן באה שאלת השאלות: מהם אותם תכנים והשקפות שליליות שלהן אסור לחשוף את הילד?

כמובן, כל אחד בעולם רואה את עצמו כסמל השלמות והאיזון, ואילו שאר האנשים - או פתוחים מדי או סגורים מדי... אין מה לעשות, זו תכונה אנושית טבעית.

כך אדם רואה את עצמו – וזו זכותו; אבל אל לו לשכוח שכך גם שכניו רואים כך את עצמם. לדעתם הם נמצאים בדיוק בקו האיזון, והוא זה שפתוח מדי. זו דעתם, וזכותם לחשוב כך, כמו שזכותו לחשוב עליהם שהם פנאטים מדי. כמו שאדם רואה את אלה שמשמאלו כמודרנים, כך אלה שמימינו רואים אותו כמודרני. אין לצפות שזה יהיה אחרת.

לפי ההיגיון - המוסד הציבורי, שבו כולם שותפים, חייב להתנהל על פי דעת הרוב. ממש כמו ועד בית.

אם אדם מנהל אורח חיים המנוגד לדעת רוב תושבי שכונתו – זכותו לעשות זאת, אבל זכותם גם כן לחשוב שהוא לא בסדר. בחיים האישיים – איש באמונתו יחיה, אבל תלמוד תורה או סמינר שהם מוסדות ציבוריים – אמורים להתנהל על פי דעת הרוב. ואם הרוב דוגל בהשקפות עולם שמרניות ממך – אין לך ברירה אלא ליישר איתם קו. זכותך לחשוב מה שאתה רוצה, ולעשות מה שאתה רוצה, אבל – רק מסף ביתך פנימה. בכל מה שנוגע לניהול חדר המדרגות המשותף – ועד הבית קובע, על פי דעת הרוב.

כמדומני שעד כאן הדברים מוסכמים, גם אם קשים לעיכול.

הבעיה האמיתית מתחילה כאשר הסינון הוא בלתי ענייני ונובע רק משיקולי יוקרה. כאשר בארבע עיניים רוב התושבים סבורים שמשפחה פלונית היא בסדר גמור, אבל מה לעשות – עפעס, משהו לא מתאים שם, האבא מתכנת והאמא פסיכולוגית, זה לא מצטלם טוב. כאן נוצר לחץ פסיכולוגי על המנהל, והוא אכן מתנהל בצורה לא עניינית. כאן נעשה עוול נורא לעין השמש.

אבל מתי באמת הסינון הוא לגמרי לא ענייני?

אם אתה באמת ירא שמים לא פחות מכל אברך שמרן, ואשתך לבושה בצניעות הנורמטיבית במחוזותינו – בדרך כלל לא יהיה לך קושי משמעותי להכניס את בנך לת"ת השכונתי. לא אכחד, יתכן שתצטרך להתעמת עם כמה קולניים, כי טיפשים תמיד היו ולעולם יהיו. אבל רוב האברכים הדוגלים בסינון לא דוחים את מי שעובד, אלא את מי שמנהל אורח חיים מודרני. אלו שני נושאים נפרדים לחלוטין.

האם הדברים האמורים נכונים? אם טעיתי – אדרבה, אשמח לשמוע תגובות.