אאא

פרשת השבוע פרשת פנחס, פוגשת אותנו בתקופה סוערת ומאתגרת במיוחד במערכת הציבורית, כהרגלינו ננסה  להשליך במידה כזו או אחרת על החיים החברתיים והאישיים.

בשבוע זה, כמה חשוב להדגיש, נכנסנו לשלושת השבועות של אבלות על החורבן- יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים שמתחילים  בצום שבעה עשר בתמוז, המשך בכניסתו של חודש אב שבו ממעטים בשמחה, ובשבוע שחל בו תשעה באב, ושיאה ביום תשעה באב עצמו, בו אנו מקוננים בכל שנה ושנה עד לבניין בית המקדש השלישי בקרוב בימינו.

וכפי שלימדו אותנו חז"ל הסיבה שגרמה לחורבן בית המקדש הייתה "שנאת חינם", וכפי שהם מוסיפים ללמד אותנו כי עדיין הוא (העוון של שנאת חינם) מרקד בינינו!

יתכן כי הריקוד בא לבטא הליכה בסגנון בלתי צפוי... השנאת חינם גם היא "מרקדת" לה בין עם ישראל, בסגנון בלתי צפוי בעליל. פעם זו מריבה מכאן, ופעם משם, פעם מימין ופעם משמאל, ופעם מהמרכז. הכל מתערבב, אבל תמיד תצוץ לה ההזדמנות למריבה, עם אופציה להרחבה...

זה הוא הזמן הראוי לערוך חשבון נפש ולהתחשב ברגשותיו של הזולת, בכבודו הראוי, זהירות מהלבנת פנים, לשון הרע ורכילות.

נתבונן במסר העולה מתוך פרשת השבוע, פרשתינו היא המשך ישיר לפרשה הקודמת פרשת בלק, כאשר מזימתו של בלק לקלל את ישראל על ידי בלעם לא צלחה, ובלעם מגורש בביזיון, הוא מנסה להציל את כבודו האבוד בנתינת עצה לבלק כדי להחליש את עם ישראל, וכיצד מחלישים את עם ישראל? לא בחרב ולא בטנקים, אלא על ידי שמורידים אותו ערכית ורוחנית, וכשעם ישראל לא נוהג במוסריות הראויה לו, אזי גם אין עליו את השמירה העליונה והמיוחדת של בורא עולם, זאת ידע גם בלעם!

בלק ברשעותו מקבל את העצה הזו בשתי ידיים, והיא אכן גורמת למגיפה איומה שמכלה בעם ישראל. עד שמגיע פנחס בן אלעזר הכהן, ובמעשה הקנאות שלו, המגיפה נעצרת! כפרס וציון לשבח כביכול מאת הבורא מקבל פנחס את "ברית השלום" לו ולזרעו אחריו!

בדברי המדרש מבואר כי פנחס הוא זה אליהו הנביא שעתיד לבוא ולבשר לישראל על הגאולה העתידה. וכך אומר המדרש: "פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והייתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם". אנו למדים כאן כי פעולתו של פנחס, שהייתה מעשה קנאות, נבעה מתוך דאגה לשלום, שלום אמיתי וכנה, שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שלום של הקניית ערכיים נעלים לעם ישראל, שלא יפול בפח שטמנו לו אויבי האומה, בלק ובלעם!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המלחמה והשלום - נמדדים באמות המידה של הנצח! ורק התורה היא זו שיכולה ללמד את האדם את הדרך הנכונה, כיצד לנהוג בכל סיטואציה, כדי להגיע אל אותו שלום מיוחל, שלום אמיתי, ולא רק זה שלמראית עין.

כאן אנו נכנסים לנושא של איזונים. אדם חייב שיהיה לו בחיים איזון עצמי, להיות אחראי למעשיו ולהשלכותיהן, לדעת להציב לעצמו גבולות ולעמוד מאחורי מעשיו.  באותה מידה לפחות, כדי להתמחות באיזון הרוחני, האדם צריך מורה דרך . בלעדיו, גם אם יעמול שנים רבות, עלול לקרות שניסיונו הרוחני לא  ימסד את עקמומיות ליבו. משום כך, היהדות משבחת את רצף העברת התורה ואת ההנהגות אותן מקבל התלמיד מרבו. וכך פותחת המשנה הראשונה בפרקי אבות אותם למדים בשבתות אלו של הקיץ: "משה קיבל תורה ומסרה ליהושע... ומסרה... ומסרה".

כנבחר ציבור  אני נתקל לא אחת במאבקים ודיונים בנושאים שעל סדר היום, העוסקים במרקם העדין בין האוכלוסיות השונות בעיר. דבר חשוב שלמדתי מרבותיי, הוא הצורך לחתור אל השלום בכל עוז. למצוא את האיזון. להגיע להבנות, להסביר, להתחשב, תמיד לחתור למצוא את המכנה המשותף  ולהגיע לדרך השלום .

הסופר הנודע מבאי ביתו של מרן החזון איש, הרב משה שינפלד ז"ל היה אומר: תפילת שמונה עשרה מסתיימת במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ההלכה קובעת שלקראת אמירת הפיסקה הזו, פוסעים לאחור שלשה צעדים, ורק אז אומרים "עושה שלום". ללמדנו, שהתנאי הבסיסי לשלום הוא לצעוד מעט אחורה, לוותר ולהתפשר, ולא לעמוד על שלנו בעקשנות...

יחד שבטי ישראל!