אאא

במרבית עולם הישיבות, ימי בין הזמנים של חודש אב מנוצלים לעריכת קעמפ, בדרך כלל כזה הנמשך מספר ימים בצפון או בדרום, במהלכו הבחורים משתעשעים במגוון אטרקציות ופעילויות יחד עם הצוות בישיבה. אך האם הבחורים באמת נהנים?!

הכירו את שבעת הטיפוסים שמתקשים ליהנות...

ה'צול'

"אבא, אני לא חוזר לישיבה הזאת יותר!", הוא מצהיר בזעזוע. "בחורים הולכים למסלולי הליכה כמו קופים עם חולצות של כדורגל, ומכנסיים של בני עקיבא. אני לא מצליח להבין, איך המשגיח רואה ולא אומר להם כלום?!

"והסימפוזיון? שלא תדע מצרות. הביאו עיתונאי 'חרדי' ששקוע עד צווארו ברפש הפוליטי, שינחה פאנל של כמה עיתונאים 'דתיים'. איזה תוכן יש לבחורי ישיבות לקבל מאנשים כאלו? מישהו יכול להראות לי מסר אחד של יראת שמים שזכינו לקבל מהם?", הוא תוהה ועיניו רושפות. 

"ואיזה תת רמה, הביאו זמר שנחשב לחרדי וכולם מחאו לו כפיים משל היה מדובר לפחות במשיב סדר ג'... והוא עוד אמר בגאווה שהאושר שלו בחיים נובע משיעור הדף היומי שעליו הוא לא מוותר. באמת מגיע לו מחיאות כפיים, הוא לומד שעה ביום, לפחות שיתבייש מעצמו, ואם הוא באמת אוהב ללמוד שיחזור לכולל", הוא מעלה את הטון. "זה בן אדם שאמור לשמש דוגמה לבחורי ישיבות?! אני לא מרגיש שאני יכול לקבל משהו מהישיבה הזאת". הוא מצהיר בדרמטיות, ומכווץ את מצחו.

ה'סנוב' 

הוא חוזר הביתה, (לרוב, מדובר בבחור שציפה לקבל את האחריות על הקעמפ ולא קיבל), מוריד את המזוודה בנונשאלנט, מתעלם מהאחים המעצבנים ושותק שתיקה רועמת. "איך היה?", מנסה אמא לשבור את השקט המביך. "איך היה???", הוא נובח. "זה בכלל נקרא שהיה?! יש בחורים שחושבים שלכמה מסלולים ודגני בוקר אפשר לקרוא קעמפ. תת רמה! תראי מה קורה ב... מה שהם עושים זה נקרא קעמפ, מה שעושים אצלנו נקרא תת רמה", הוא פוסק.

"אני תמיד אומר", הוא מוסיף בדרמטיות, "שהישיבה שלנו לא יודעת למנות בחורים נורמליים שיארגנו את הקעמפ. תוכניות ברמה של פח, לקחו בחור עם כריזמה של צנון, ונתנו לו להנחות תכנית. למה הם לא יכלו למצוא מישהו נורמאלי? והשופטים - הכל היה מוטה מראש, והרבנים תמיד בוחרים את הבחורים שהם אוהבים".

"לפחות המסלולים היו שווים?", מנסה אמא את מזלה. "איזה", הוא רושף, "סחבו אותנו 8 שעות בשמש הקופחת, ועם מפלים שהרטיבו אותנו לגמרי. צאו מהסרט, ותרדו לנו מהווריד. אל תסחבו אותנו למסלולים מפגרים רק כדי שנרגיש שקיבלנו משהו שווה".

ה'תלוש'

חוזר הביתה, כולו אומר כבוד. אפילו לא צריך שישאלו אותו איך היה. הוא נכנס הביתה ופורץ בצהלות שמחה: "איזה מטורף היה, הייתי מלךךךך הקעמפ. המנחה ביום הראשון שאל שאלה שאף אחד לא ידע, ורק אני ידעתי", הוא זורח מאושר תוך כדי שהוא שורק במשרוקית בצע כתום, אותה הוא קיבל כפרס על ההישג המרשים.

"ואיזה אוכל, אתם לא מבינים", הוא מעצים את ההתלהבות, "כמויות אדירות של כריות עם חלב, וגבינות צהובות מכל הסוגים". 

"היו עוד תכניות או טיולים?", שואל האח הקטן שאלה של טירונים. "את מי זה מעניין", הוא אומר בביטול. "שיחקנו בכדורגל שולחן מהבוקר עד הלילה, ולא יצאנו מהחדר חוץ מלארוחות ולתפילות".

"בשביל זה שילמנו 700 שקל, על הקעמפ?", תוהה האבא בשקט. "בכסף הזה הייתי קונה לו 5 משרוקיות".

ה'תמים'

הוא רק סיים שיעור א', עדיין לא מודע לזכויות שלו. "היה מדהים, איזה רבנים ואיזה צוות תותח! זה ממש לא מה שהכרנו ב'ישיבה קטנה'. חברה תותחים, הצליחו להביא את הרב אורי זלזניק לריאיון בלעדי, וגם בחור מהקיבוץ ארגן סימפוזיון עם 'המק"קים (משגיחים קטנים. י"ג) של הישיבה', ושאל אותם שאלות נוקבות שאף פעם לא מעיזים לשאול, כמו 'למה חשוב לקום לסדר ב' בזמן?', ו'מדוע חשוב כל כך להתפלל שחרית בישיבה'...", הוא אומר בהערצה מוגזמת. 

"חוץ מזה שבקעמפ יש לרבנים זמן, ואפשר ליצור איתם קשר אישי. התייעצתי עם המשגיח מה לעשות עם זה שאני לא תמיד מצליח לכוון בשמות הקדושים", הוא כבר משוכנע שהמשגיח שם עליו עין.

בשלב הזה ארשת פניו הופכת לעגומה, והוא נכנס לעמדת הקורבן: "הקיבוץ השתלטו על כל החדרים הטובים, הם ישנו בווילות עם בריכה פרטית, ואנחנו ישנו 10 בחורים בחדר בלי מזגן. לא היה קורה להם כלום אם הם היו מצטופפים יחד אתנו, כדי שלא נדבק למיטות. חוץ מזה שהם הדביקו על חדר האוכל דף עם שעות כניסה, על פיו שיעור א' נכנסים לחדר אוכל רק אחרי שהקיבוץ סיים למלא את כריסו. נאלצנו לאכול את הפירורים שהם השאירו לנו, כשהם ישבו על טוסטים עם ערימות של גבינה צהובה".

"כשאנחנו נהיה בקיבוץ, שיעור א' יכנסו ראשונים", הוא דיי משוכנע.

הישיבישע'ר

אל הבית הוא נכנס בפרצוף מנומנם. הוא רץ למיטה ומתעורר כעבור 13 שעות. הישיבה שלו ארגנה "סדר א' בתשלום" והוא לא ישן כל הקעמפ. בלילות הוא שיחק טניס וסנוקר, ובבקרים רץ לבית המדרש טרוט עיניים כדי לא להחמיץ את הכסף שכל כך חסר לאבא שלו.

אחר הצהרים הוא נקרע במסלולים ובאטרקציות, ואפילו בלילה האחרון, כשהוא רצה להניח את הראש, חברים סחבו אותו לחתונה של חבר שהתקיימה בכתר הרימון. בהתחלה הוא לא רצה להגיע, אבל החברים אמרו לו ש"אומנם מדובר במצווה עוברת - אבל טעם האוכל לא יסור מפיו כל ימי חייו".

הישיבישע'ר הרציני

הוא בכלל לא הגיע לקעמפ, כי הקעמפ בדיוק נפל על הופעה מאד נדירה של שולי רנד, והוא שפך את כל החסכונות שלו על כרטיס נדיר שכולם רבו עליו ורק הוא הצליח לשים עליו את ידו.

הוא ישב בהופעה בדיוק מול אפו של הזמר, כשיש סיכוי שהוא אפילו יסכים להצטלם אתו. הוא לא יוותר על אוצר כזה תמורת כל הון שבעולם, גם לא קעמפ ישיבתי דביק.

ה'דחוי חברתית'

הוא חוזר הביתה, נשכב על המיטה ופורץ בבכי. הוא זוכר כמה פעמים הוא נדחק לתחתית הרשימה, כמה צחקו עליו וכמה אף אחד לא חפץ בקרבתו. הוא יודע שבכוונה לא בוחרים אותו להשתתף בתוכניות, כי מחפשים דמויות יותר אטרקטיביות. הוא לא ישכח לעולם את זה שלמרות שהוא ישב באוטובוס במקום הכי שווה, אף אחד לא חפץ לשבת לידו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הוא גם לא ישכח את זה שאף קבוצה לא הסכימה לצרף אותו למשחק הכדורגל, והוא יחרוט בזיכרונו את הבחור שרימה אותו במשחק הטניס - כשכולם עמדו לצדו של הרמאי רק בגלל שהוא מקובל בחברה. 

הוא זוכר ובוכה. 

בחור יקר! יש לך אינסוף סיבות מדוע "לא ליהנות" מהקעמפ, אך מנגד - יש מתכון ברור לאושר, יש דבר אחד שאם תשים לב אליו, אתה תהנה בוודאות!

שים לב לבחור הדחוי, תתחבר אליו, תחשוב עליו, אל תשאיר אותו לבד ותדאג שגם הוא ייהנה. כמובן שאתה לא חייב להידבק אליו כל הקעמפ, אך גם אל תזניח אותו. אם כל אחד יחשוב על הבחורים הפחות נחשבים וייתן להם תחושה טובה מדיי פעם, הם יסבלו הרבה פחות - ואתם, תהנו יותר.

כשתחזור הביתה, וההורים ישאלו אותך אם הכסף שהם הוציאו לא היה לחינם - אתה תתמלא בגאווה ותאמר להם שלאושר הזה, אין מחיר.