אאא

השבוע נפל לי האסימון, למה קרה לנו האסון הכבד במירון. 

בין הזמנים. את הנופש שעוד רגע אשתף, סגרתי כבר לפני חודשיים, דרך חברת נופשים מוכרת במגזר החרדי. ארבעה ילדים שמצפים לכך כל כך, שלושה לילות ממש לא זולים, שני הורים שמשוועים לשלווה, ומלון אחד שאמור להעניק תמורה לכל הנזכר.

כבר בכניסה למלון חשנו שזה לא הולך להיות זה; המתנה לקבלת חדרים מורטת עצבים, תנאי תברואה ירודים, ופקידי קבלה אובדי עצות. קבלת החדר לוותה במשב חום נעים ממזגן עייף, כשבהמשך החוויה: עומסים בחדר האוכל, בריכה עם מציל מרוכז בסמארטפונו, חוסר בשירותי חדרים, טינופת מכל פינה משוועת לפח אשפה לישועה, וצוות מלון שלא באמת אכפת לו.

לא אלאה אתכם בהמשך החוויות, רק אציין שבמשך ארבעת הימים נאלצנו להחליף חדר שלש פעמים, ובין לבין, את החדרן.ית לא זכינו לראות אף לא במחזה.

בלילה השלישי, בשעה 01:00 בלילה, בעוד אחד מבעלי חברת הנופש עוזר לי (אין צוות כבר אמרנו?) להעביר את ילדיי נוטפי הזיעה מחדר שני (!) למשנהו, התנהלה שיחה מכוננת, מבחינתי לפחות. שאלתי אותו: למה? למה מלון שאך לפני תקופה אף קיבל צו סגירה ממשרד הבריאות, שעוד ניכרים עליו תסמיני הקורונה, למה דווקא המלון הזה למגזר החרדי? תשובה עניינית לא שמעתי ממנו, אבל בין השורות הוא שיתף אותי ב"נתונים": "דע לך, כ-85% מהאורחים מרוצים, רק לך נפל ככה ביש מזל...".

השתדלתי להאמין לו. לא בהצלחה יתירה, אבל מעט אמת היתה בה. כשמסרתי את מפתחות החדר בבוקרו של היום האחרון בסיוט, הבחנתי באנשים שכן נהנו מ"חופשה נהדרת" (אולי "נעדרת?)... או אז שאלתי את עצמי: למה? למה לבני החברה החרדית יש הבנה עד הכלה של זלזול מחפיר בצרכיהם? למה התרגלנו לבינוני ואף גרוע מכך, ולשופרא דשופרא יחשב? הרי אורחי המלון שילמו מחיר מלא כמו בכל מלון אחר, אז למה הם לא זכו (רשמית) לשירותי חדרים? למה האוכל וצורת ההגשה היו מחפירים?! למה הטינוף שרר בכל מקום, למה קריאות בקבלה לא נענו, ולמה בעלי המלון כאילו לקחו צעד אחור - בכל הקשור להענקת השירותים הבסיסיים עליהם שילמו האורחים במיטב כספם?!

התשובה לכך אינה פשוטה, ואני לא מתכוון ליצוק אל תוכה ולו שמץ התקרבנות: הציבור שלנו רואה ערך בהסתפקות במועט, כן, גם כשאפשר יותר, מעדיפים את המעט. זו מידה נפלאה! אבל כמו כל 'מידה' צריך לאחוז בה במידה; בשעה שמספקי השירותים רואים את המעלה הזו כנקודת חולשה ומספקים לנו קליפות במקום את התפוז עצמו, חייבים לחדול ממנה לאלתר. כך במלון שננפוש בו, כך בחופי המהדרין, כך בהסעדה, כך בזכויותינו כעובדים, וכך בגישת הרשויות כלפינו: בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בניקיון וחזות השכונות החרדיות, בתרבות החרדית, ובמה לא. כנמשל ולאו דוקא כמשל: ביום שנלמד להיגמל מהגלותיות המלווה אותנו בדמות מעמדי הוקרה לראש הרשות, סגנו, עוזרו, נהגו, בן דודו וכל אחיו עמו - על דבר הקצאת קראוון עלוב לילדי הת"ת, שעה שמדובר בפחות מהענקת הזכות הבסיסית לאזרחים שווי זכויות במדינה שמתיימרת להיחשב כזאת – רק אז התופעות הבזויות הללו יחדלו. איפה עוד שמעתם על בית ספר כלשהו במגזר הכללי שרוב כיתותיו מקראוונים? איפה עוד ניתן לצפות במרכז עיר כמו מודיעין עילית, מחזה ארכיטקטוני מרהיב המונה קרוואנים על קראוונים מימין ומשמאל? איפה עוד ניתן להקים לונה פארק נוסח מערב ביירות אם לא בעיר כמו אלעד ורמת בית שמש. איפה עוד מספקים כזאת לבני האוכלוסיה הכללית בישראל?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נקודת החוזק שלנו בדמות הסתפקות במועט, מתורגמת לנקודת חולשה בקרב מי שאינו בקי ברזי חברתנו. כי הרי אם אפשר לתת פחות אז למה יותר.

או אז מגיע אירוע בסדר גודל לאומי בהר מירון: חגיגות ל״ג בעומר. מדי שנה כחצי מיליון מתפללים עולים ומתכנסים בשטח שאינו מסוגל להכיל את הרבבות במסגרת התנאים במקום, ולמי באמת אכפת? כשלצערנו מוצאים את מותם 45 קדושים, מחפשים להאשים מגזר שלם בחוסר זהירות ואי מתן לגיטימציה לרשויות. מבלי להיכנס לנבכי הטענה הזו אם היא עומדת במבחן האמת, ושמא כדאי שנקבל את האמת כפי שהיא, לדעתי יש פה פספוס מהותי בגורמים לכך שנעוצים דווקא במעלה שלנו: מידת ההסתפקות במועט. הציבור החרדי לא מבקש לעצמו גדולות ונצורות, רק "יבנה וחכמיה בלבד". בשעה שכל פייק-פסטיבל בחברה הכללית זוכה להנגשה והסדרה שתנעם לאורחיו, אנו, בני החברה החרדית ממשיכים להסתפק במועט שבמעט, מבלי לשכוח להלל את הפריץ התורן. הרשויות העניקו לפי מה שתפסו שהמגזר החרדי מספיק לו. מעבר לכך אלה הן הרי ״מותרות״, או אז ״קדש עצמך במותר לך!״. לצערנו התפיסה הזו, והענווה שלנו, מיום ליום באה בעוכרנו, במקום לקדש עצמנו במותר לנו, הקדשנו 45 קדושים. ענווה אחת יותר מדי...

עלינו להיגמל מהתפיסה הזו. היא נכונה אולי כשמתלבטים בין קוקה לאר סי קולה, או בין חליפת צמר לויסקוזה, וגם זאת בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין בני משפחתנו וקהילתנו, אבל לרגע לא כלפי חוץ, בפרהסיא המערבית שתופסת זאת כחוסר מודעות לזכויות, ומנצלת זאת לחלוקה לא שוויונית בעליל. 

התובנה הזו צריכה ללוות אותנו לא רק מול הרשויות, אלא גם אל מול נותני השירות הפרטיים. בשעה שנשכיל לנהוג כך באופן בריא ומושכל, נזכה להתפלל וללמוד אנו ובנינו במבני קבע ולא במבנים יבילים, שכונות וערים חרדיות יקבלו את החזות הראויה להם, ואפילו אירוע בסדר גודל של ל"ג בעומר במירון יהיה נעים יותר, והכי חשוב בטוח יותר. למענינו ולמען ילדינו. כי בנפשנו הדבר.

 

הכותב הוא רב קהילת מקדש שלמה בירושלים