פרשת תצווה-זכור:

הלכות פורים: כיצד קוראים מגילה כהלכה?

שיעורו של הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף על הלכות פורים: זכר למחצית השקל, כוונה ודקדוק בקריאת המגילה, דין עיירות המסופקות, להקפיד על שקט בשעת קריאה, חיוב הנשים במגילה ודין בן כרך שהלך לעיר (בית מרן)

הרב יצחק לוי | כיכר השבת |
(צילום: יעקב כהן, פלאש 90)

זכר למחצית השקל

א. בעניין זכר למחצית השקל, צריך להקפיד שלא לומר "מחצית השקל", אלא "זכר למחצית השקל", שלא ישמע כאילו מקדיש את הכסף לבית המקדש, וכבר הגאונים (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' מ) הזהירו על זה.

הסכום הראוי

ב. הסכום שצריך לתת זכר למחצית השקל, מנהג הספרדים לתת כשיעור שהיו נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים, וכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות שקלים הלכה ו) שהוא משקל שני דינרים, דהיינו שלשה דרהם כסף טהור (ע' כסף משנה פ"ב מהלכות כלי מקדש ה"ג). ולפי זה בימינו הוא תשעה גרם כסף טהור, כי כל דרהם הוא בערך שלשה גרם, ולפי החשבון שעשינו יוצא שצריך לתת 23 ₪ לזכר למחצית השקל, וזה למי שרוצה להדר ולתת כולל מע"מ, אבל מעיקר הדין יכול לתת לא כולל מע"מ, דהיינו 20 ₪, כי כל דין זכר למחצית השקל הוא ממנהג, ולכן אין חובה להקפיד ולתת כולל מע"מ.

עבור מי נותנים

ג. צריך לתת עבור עצמו ועבור אשתו, ועבור כל אחד מבני ביתו שהגיעו למצוות. יש אומרים שצריך לתת רק מגיל עשרים, אבל להלכה צריך לתת גם על אותם שהגיעו למצוות, וכמבואר ברמב"ן על התורה (ריש פרשת כי תשא). ומי שהוא אברך ומצבו הכלכלי קשה, ואין לו אפשרות לתת עבור כל אחד 23 ₪, מהכולל הוא מקבל בקושי 2,500 ₪, איך יתן 23 ₪ על כל אחד מבני ביתו?! על עצמו ואשתו יתן 23 ₪, ועל כל אחד מילדיו יתן חצי שקל בלבד. ואם גם זה קשה לו, יתן על כל בני ביתו כמתנת ידו, מכיון שדין זה מנהג ואינו דין גמור, לכן יש להקל לו שיתן איזה סכום שיכול כראות עיניו.

מצוות צריכות כוונה

ד. בענין קריאת המגילה, בגמרא מסכת מגילה (ד.): אמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי". וכן נאמר עוד "למען יזמרך כבוד, ולא ידום". ומכיון שקריאת המגילה היא מצוה וחובה גמורה, צריך לכוין לפני הקריאה לצאת ידי חובה, כפי שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד) שמצוות צריכות כוונה. מי שמקיים מצוה בלי שום כוונה, אלא "מצות אנשים מלומדה", התעטף בציצית והניח תפלין בלי לכוין על המצוה, לא יוצא ידי חובה.

מצוות שניכר שהם לשם מצוה

ה. המשנה ברורה (סימן ס ס"ק י) הביא בשם החיי אדם (כלל סח סעיף ט), שאם ניכר הדבר שעושה לשם מצוה, גם בלא כוונה יוצא ידי חובה. ולפי זה אם קורא את המגילה ומוכח שקורא לשם מצוה, יצא ידי חובה בלא כוונה. בדיעבד אפשר לסמוך על דברי החיי אדם, אבל לכתחילה צריך לכוין בפירוש שקורא את המגילה לקיים תקנת חכמים לקרוא מגילה.

מצוות דרבנן

ו. מדברי הרדב"ז (ח"ד ס"ס אלף צד) משמע שמצוות דרבנן אין צריכות כוונה, והביאו המגן אברהם (סימן ס סק"ג). אבל מדברי מרן מוכח שגם מצוות דרבנן צריכות כוונה, שהרי מרן השלחן ערוך (סימן ריג סעיף ג) כתב על כל הברכות, שאם המברך כיון להוציאו, והשומע התכוין לצאת יצא ידי חובתו. ומבואר בבית יוסף שהוא מדין מצוות צריכות כוונה, וכמו שאמרו בגמרא מסכת ראש השנה (כט.): אמר ליה רבי זירא לשמעיה, איכווין ותקע לי. והרי רוב ככל הברכות הן מדרבנן, ואף על פי כן צריכות כוונה. וכן מוכח עוד מדין השומע ברכת הגומל מחבירו[1], שצריך לכוין לצאת ידי חובה, וכתב מרן הבית יוסף (סימן ריט) שזה משום שמצוות צריכות כוונה. והלא ברכת הגומל היא מדרבנן, ואף על פי כן צריכה כוונה. ואמנם באור לציון (ח"ב פרק מה אות ד) כתב שהעיקר כדברי הרדב"ז, שבמצוות דרבנן לא צריך כוונה. אבל כבר הוכחנו מדברי מרן השלחן ערוך שלא מסכים לזה, ויש עוד ראיות לדבר.

חיזוק נוסף

ז. מרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד) כתב בזו הלשון: יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. עד כאן לשונו. בדרך כלל כשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש בתרא[2], ואם כן מדוע הוצרך מרן להוסיף "וכן הלכה", יתכן שהוא בא לחזק את הפסק ולרמוז שכל המצוות צריכות כוונה, בין מצוות דאורייתא ובין מצוות דרבנן. ולכן גם בקריאת המגילה, לפני הקריאה כל אחד יאמר השליח צבור, אני מכוין להוציא את כולם ידי חובת המצוה, וכולם יכוונו לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה.

מגילה ודקדוק קשר הדוק

ח. לא כל אחד יכול לקרוא את המגילה בעצמו, גם אם יש לו מגילה שכתובה על קלף, אשריו ואשרי חלקו, זה הידור טוב, שאם לא ישמע איזו מילה, יקרא אותה מתוך הקלף, אבל לא כדאי שיקרא את כל המגילה מהקלף שלו, כי הרי המגילה כתובה בלי ניקוד ובלי טעמים, ואמנם נגינת הטעמים אינה מעכבת בדרך כלל, אבל יש טעויות בניקוד שמשנות את המשמעות, וטעויות כאלו מעכבות גם בדיעבד. השליח צבור התכונן וקורא כהוגן, אבל שאר הקהל לא התכוננו ועלולים לטעות.

טעות לעולם חוזרת

ט. במגילה כתוב "יהודיים", וצריך לקרוא "יהודים", ומכל מקום מי שקרא "יהודיים" יצא ידי חובה, שהרי אין כאן שינוי המשמעות. אבל אם קרא ומרדכי "יָשַׁב" במקום ומרדכי "יֹשֵׁב", לא יצא ידי חובה, כי שינה את המשמעות בין הווה לעבר. והוא הדין במי שטעה וקרא והמן "נָפַל" על המיטה, במקום והמן "נֹפֵל" על המיטה, לא יצא ידי חובה, כי שינה את המשמעות. במגילה כתוב בכתיב חסר, ואם טעה בטעויות אלו לא יצא ידי חובה, אפילו שקרא את כל המגילה כהוגן, צריך לחזור ולתקן. ולכן עדיף יותר שכל אחד יקשיב לשליח צבור ויצא ידי חובה. וכל שכן מי שיש לו מגילה מודפסת על נייר, בודאי שאסור לו לקרוא את המגילה בעצמו, גם אם הוא יודע לקרוא היטב, שהרי לא יוצא ידי חובה אלא אם כן קרא ממגילה כשרה.

ברשות שמים

י. השליח צבור אומר לפני הקריאה: ברשות מורי ורבותי, והצבור עונים: "שמים", ראשי תיבות "שומע משמיע יחדיו מכוונים". ואף על פי שקריאת המגילה מדרבנן, כבר הסברנו שגם מצוות דרבנן צריכות כוונה.

קריאת המגילה ביום חיובה יותר

יא. דעת הטורי אבן (מגילה ד.) שקריאת המגילה בלילה היא מדרבנן, וביום היא מדברי קבלה, וחמור יותר, כי דברי קבלה כדברי תורה. והביא ראיה ממה שאמרו במשנה (מגילה כ:): כל היום כשר לקריאת המגילה, וכל הלילה כשר לקצירת העומר. ומדוע לא אמרו כל הלילה כשר לקריאת המגילה, אלא ודאי שהמשנה מדברת בדברים שהם מהתורה ולא מדרבנן, וקריאת המגילה ביום היא מדברי קבלה כדברי תורה, ובלילה היא מדרבנן. ובשו"ת בנין שלמה (סי' נח) – הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא בעל החשק שלמה – כתב עוד, שבזמן המשנה עוד לא היתה התקנה לקרות המגילה בלילה, ורק בימי רבי יהושע בן לוי התקינו שיקראו גם בלילה, ולכן לא אמרו במשנה, כל הלילה כשר לקריאת המגילה.

לענין מה פורים דברי קבלה

יב. גם אם נאמר שקריאת המגילה ביום היא מדברי קבלה, וכדברי תורה, אינו דאורייתא ממש, אלא חמור יותר מסתם דרבנן. ובעיקר זה נאמר לגבי אונן[3] שאסור באכילת בשר ושתיית יין, אבל בסעודת פורים פסק מרן השלחן ערוך (סימן תרצו סעיף ז) שמותר לו לאכול בשר ולשתות יין, יבוא עשה של שמחת פורים שהוא מדברי קבלה כדברי תורה, וידחה איסור דרבנן של אונן. אבל לענין קריאת המגילה, יש לומר שהוא ככל מצוה דרבנן.

ראיה שקריאת המגילה דרבנן

יג. יש ראיה מדברי התוספות שקריאת המגילה דינה כמצוה דרבנן ולא כמצוה דאורייתא, כי אמרו במשנה מסכת מגילה (יט:): הכל כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחרש[4] שוטה וקטן. קטן לפני גיל מצוות, כגון שהוא בן שתים עשרה וחצי, חייב במצוות מדרבנן מדין חינוך, ויכול לקרוא את המגילה לעצמו, אבל אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. והקשו התוספות (ד"ה ורבי יהודה) ממה שאמרו במסכת ברכות (כ:): באמת אמרו בן קטן מברך לאביו, כגון שאביו אכל כזית שחייב בברכת המזון מדרבנן, יבוא הבן שחייב בברכת המזון מדרבנן ויוציא את אביו שחייב בברכת המזון מדרבנן. ואם כן הוא הדין בקריאת המגילה, הרי הקטן חייב במצוות מדרבנן מדין חינוך, וחיוב הגדול בקריאת המגילה הוא מדרבנן, אם כן יבוא דרבנן ויוציא דרבנן. ותירצו התוספות, שבברכת המזון מדובר שהקטן אכל ושבע, ואביו אכל כזית, הקטן חייב מדרבנן, והאב מדרבנן, ולכן מוציא אותו ידי חובה. מה שאין כן בקריאת המגילה, האב חייב בקריאת המגילה מדרבנן, אבל הבן כל חיובו במצוות מדרבנן, ובקריאת המגילה דרבנן הרי זה תרי דרבנן, ואין תרי דרבנן פוטר חד דרבנן. ומשמע מדברי התוספות שהיה פשוט להם שחיוב קריאת המגילה הוא מדרבנן, כי אילו היה זה כדין דאורייתא, לא היה מקום לקושיא ולתירוץ, והיה להם לומר בפשיטות, שהאב חייב מהתורה, והבן מדרבנן, אלא ודאי שגם האב חייב מדרבנן.

באר שבע יפו וחברון

יד. עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון באר שבע, יפו, וחברון, קוראים בהן יומים, בי"ד ובט"ו. ואמנם הרדב"ז (ח"ב סי' תרפא) – היה לפני כ-550 שנה – כתב שקוראים בחברון רק יום אחד, בי"ד. וכן כתב הרש"ש (מגילה ה:), שיש הוכחה שחברון אינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. אבל החיד"א (בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח אות צד) כתב שקוראים בה יומים, כדין עיירות המסופקות.

לוד

טו. וכן לוד קוראים בה גם בט"ו, כי יש ספק אם היא לוד העתיקה שהיתה מוקפת חומה. ובפרט שלאחרונה החוקרים מצאו בחפירות שעשו בכביש הראשי, קברים מלפני 2,000 שנה, ואם כן יש סימנים שהיא לוד העתיקה, ולכן יש להקפיד לקרוא בה גם בט"ו.

טבריה

טז. גם בטבריה עושים בה פורים יומים, וכמבואר בגמרא מסכת מגילה (ה:) שיש ספק אם ימה חומתה. וכך נוהגים עד היום למטה בטבריה, באזור קבר הרמב"ם, ותלמוד תורה "זכרון מאיר", כל השכונות הללו מחוברות לטבריה העתיקה, אבל בטבריה עלית – "שיכון ד" – אומרים שיש מרחק יותר ממיל, 960 מטר, ולכן אינה מחוברת לטבריה העתיקה, שיבדקו את זה הטבריינים... לדעת החזון איש (סי' קנא) אם יש מרחק מהכרך של שבעים אמה ושיריים, צריכים לקרוא בי"ד. אבל במאירי (מגילה ב:) מפורש שעד מיל הוא מחובר לכרך, אף על פי שלא נראה עמו. וגם ביביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן נח) נראה שכן דעתו. על כל פנים אם יש מרחק יותר ממיל בין שיכון ד' לטבריה תחתית, יקראו למעלה רק בי"ד, ואין צורך להחמיר לקרוא גם בט"ו, זה ביטול תורה, שהרי אמרו במסכת מגילה (ג.) מבטלים תלמוד תורה לקריאת המגילה. אבל בטבריה למטה, צריכים להזהיר את הצבור שיקראו גם בט"ו.

בני ברק

יז. החזון איש היה מחמיר לקרוא בבני ברק יומים, מפני שמהגג של ישיבת פוניבז' היו רואים את יפו שהיא עיר המסופקת. בזמנו בני ברק לא היתה מחוברת לגמרי ליפו, היום כל גוש דן מחובר, בני ברק לרמת גן, רמת גן לתל אביב, תל אביב ליפו, ולפי זה כל שכן שצריך להחמיר ולקרוא גם בט"ו. כשמרן זצ"ל היה רב ראשי לתל אביב, לפני כ-50 שנה בשנת תשכ"ח, היה מוסר שיעורים ברבים, ומעולם לא אמר לצבור לקרוא יומים, כי סמך על הברכי יוסף (סי' תרפח סק"ט), שכל הסמוך לכרך ונראה עמו שדינו ככרך לקרוא בט"ו, זה דוקא סמוך לכרך ודאי, אבל הסמוך לספק לא צריך להחמיר ולקרוא שם גם בט"ו. ואמנם החזון איש (סימן קנג סק"ג) חולק על זה, אבל כמה אחרונים – הבית עובד (דקע"א ע"א אות ה) והזבחי צדק (בתשובה ח"ג סי' י) ועוד – העתיקו להלכה את דברי החיד"א. ומרן זצ"ל סמך על דבריהם, ולכן לא הורה ברבים לקרוא בתל אביב גם בט"ו, אבל מרן החמיר על עצמו, ולאחר התפלה בבית כנסת אוהל מועד, היה קורא לגבאי בית הכנסת ולנו הבנים, והיה קורא עמנו את המגילה בלי ברכה.

בעיירות המסופקות קוראים גם בט"ו

יח. הר"ן (מגילה ד. ד"ה ולענין עיירות המסופקות) כתב בשם הגאונים, שאין צריך לקרוא בעיירות המסופקות בט"ו, ודי במה שקוראים בי"ד כרוב העולם, וגם ספק דרבנן לקולא. ומה שאמרו בגמרא (מגילה ה:) שחזקיה קרא בטבריה יומים מפני הספק, ורב אסי קרא בהוצל יומים מפני הספק, זה חסידות בעלמא, ומעיקר הדין די לקרוא בי"ד. אולם הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה הי"א) ומרן הש"ע (סי' תרפח ס"ד) פסקו, שעיירות המסופקות קוראות בי"ד בברכה, שהוא זמן קריאתה לרוב העולם, ובט"ו קוראים בלא ברכה. ולכן צריך להודיע לצבור בכל המקומות המסופקים, שיקראו את המגילה גם בט"ו בלא ברכה.

ברכה על המגילה בעיירות המסופקות

יט. לכאורה יש לשאול, מדוע מברכים על קריאת המגילה בעיירות המסופקות בי"ד, הרי אנחנו חוששים מאוד לכלל ספק ברכות להקל, ולא מברכים אפילו כשיש ספק ספיקא לברך, ואם כן לא נברך גם אם רוב העולם קוראים בי"ד. ובשלמא לפי מה שכתב הפני יהושע (פסחים י:) שספק ספיקא הוא מדין ספק דרבנן להקל, יתכן שעל ספק ספיקא לא מברכים, אבל מברכים כשיש רוב. אולם לפי דברי הרשב"א בתשובה (סימן תא) שספק ספיקא עדיף מרוב, כי ספק אחד עושה 50% לכל צד, והספק השני עושה רוב של 75% מול 25%, אם לא מברכים על פי ספק ספיקא, הוא הדין שאין לברך על פי רוב, ומדוע במגילה הולכים אחרי רוב העולם ומברכים בעיירות המסופקות בי"ד? אלא צריך לחלק בין ספק במציאות לספק בדין, כשהספק בדין לא סומכים על רוב הפוסקים ועל ספק ספיקא כדי לברך, אבל כשהספק במציאות הולכים אחרי הרוב, וכאן שיש רוב העולם במציאות, סומכים על זה לברך בי"ד.

לשמוע כל מילה

כ. כשהשליח צבור קורא את המגילה, צריך להקשיב ולשמוע הכל מילה במילה, הרשב"א (בתשובה סי' תסז) והר"ן (במגילה יח.) כתבו שאם לא שמע מילה אחת, לא יצא ידי חובה, והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת מגילה (שם): הלועז ששמע אשורית יצא, והא לא ידע מאי קאמר? אמר רבינא: וכי אנחנו יודעים הפירוש של כל המגילה? מה זה "האחשתרנים בני הרמכים"? אלא ודאי שהעיקר שמבינים באופן כללי את ענין הנס של המגילה, אף על פי שלא מבינים מילה במילה יוצאים ידי חובה. ואם נאמר שאם דילג כמה מילים לא מעכב את קריאת המגילה, מה הראיה מ"האחשתרנים בני הרמכים", תחשוב כאילו דילג שלש תיבות אלו, אבל לעולם הלועז שלא הבין את רוב ככל המגילה לא יצא, אלא ודאי שאסור לדלג שום מילה, רק שלא חייב להבין מילה במילה. ולכן גם כן צריך להזהיר שלא לחשוב בשעת קריאת המגילה על משלוח מנות ומתנות לאביונים, אלא להקשיב לכל הקריאה.

ואשמע אחרי קול רעש גדול

כא. אם היה רעש של קפצונים או רעשן באמירת "המן", ולא שמע אותה מילה, יאמר בלחש "המן". ואפילו לא שמע פסוק שלם, יכול להשלים מהחומש את אותו הפסוק. כי מה שאמרו (במגילה יז.) קראה על פה לא יצא, זה כשקרא את רובה בעל פה, אבל קרא רובה מהקלף וקרא קצת קטעים בעל פה, יצא.

מעשה רב

כב. לפני קרוב ל-60 שנה מרן זצ"ל היה קורא את המגילה בבית כנסת בורוכוב בירושלים, ולפני קריאת המגילה היה מסתובב בעצמו בין הילדים, ואוסף את כל האקדחים והרעשנים כדי שלא ירעישו באמירת "המן", היה מכסה את כל המרעישים הללו במפה, והיתה דממה מוחלטת במשך כל הקריאה, אף אחד לא העז להרעיש, לא בידים ולא ברגלים, ובסוף קריאת המגילה לפני "ארור המן", מרן היה מסיר את המפה ונותן להם לקחת ולהכות. יש מקומות שלא מצליחים להתגבר על הילדים והם מרעישים, במקום כזה השליח צבור יחזור ויאמר המן, רק שלא ירעישו שוב...

הסכמת גדולי ישראל

כג. לפני כ-140 שנה היה הגאון רבי רחמים חיים יהודה ישראל אב בית הדין ברודוס, והנה כשהגיע לבית הכנסת בפורים לא מצא חן בעיניו שמכים את המן ברעש גדול, ועשה תקנה שלא יכו את המן אלא יקשיבו לקריאת המגילה כראוי. הצבור התלוננו על כך, מה פתאום?! הרי יש רמז "והיה אם בן הכות הרשע" סופי תיבות "המן", לרמוז שמכים את "המן", ולא רצו לשמוע בקולו. הרב היה בצער, ושלח מכתב לראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'יל ולסגנו רבי יעקב שאול אלישר[5], וביקש שיעזרו לו בתקנה זו. והשיבו לו הראשון לציון וסגנו במכתב לחזק את ידיו לבטל מנהג זה. וכן שלח גם לרבי אברהם פלאג'י, בנו בחירו של רבי חיים פלאג'י, וגם הוא השיב לו לחזק את ידיו בתקנה זו. וכן שלחן מכתב לרבי רפאל יצחק ישראל[6] אב בית הדין בירושלים, וגם הוא ובית דינו הצטרפו לדבריו, ואז כולם קיבלו עליהם לעשות כדברי גדולי הדור.

תקלות נוספות

כד. מלבד התקלה בפיצוצים שהם מפריעים לשמיעת המגילה, לפעמים זה גם מסוכן ויכול להזיק לשמיעה. וכן יש בזה חילול ה', שהרי להבדיל המוסלמים והנוצרים בית תיפלתם לא עושים הרעשות כאלה, קל וחומר נכדו של קל וחומר בבית כנסת שלנו שיש בו קדושה. וגם לפעמים דופקים על הספסלים של בית הכנסת, 'והבית ימלא עשן' (לשון מושאל מישעיהו ו, ד). לכן טוב לבטל מנהג זה. גם המהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס רטז) – תלמיד החתם סופר – פקפק על המנהג הזה, וכתב שאצל הספרדים לא נהגו להרעיש. הוא חשב שאצלנו יותר טוב... נלמד מכאן מוסר השכל, שגם אם לא מצליחים לבטל לגמרי את המרעישים, יש למעט אותם כמה שאפשר.

מנהג אותיות גהנם

כה. הזכרתי בדברי את חובת קריאת המגילה ביום. רבי יוסף משאש[7] זצ"ל כתב בספרו (שו"ת מים חיים ח"א סימן ש) דבר פלא, שמנהג מרוקו שנשים פטורות מקריאת מגילה ביום, כיון שעסוקות במשלוח מנות, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן הביאו בספר ילקוט[8] שמש בשם רבי שלום משאש זצ"ל. וזה תמוה אחר אלף המחילות, שהרי במסכת מגילה (ד.) אמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס, אף על פי שקריאת המגילה היא מצות עשה שהזמן גרמא, אבל הן היו באותו הנס, וכמו שחייבות בנר חנוכה[9] ובארבע כוסות מטעם זה, שהיו באותו הנס. אין שום פוסק ראשון או אחרון שאומר חילוק כזה בין קריאת מגילה של הלילה ליום, יש שוויון זכויות מוחלט בין נשים לגברים במצוות הפורים, אלא שהנשים לא ישתכרו. מרן זצ"ל (בטבעת המלך פ"א מהלכות מגילה ה"ג) צעק על המנהג הזה שנשים לא שומעות קריאת המגילה ביום, זה מנהג של טעות, יש "מנהג" אותיות "גהנם". מי שיש לו את הספר שכתוב בו המנהג הזה, יכתוב בשולי הדף – בעט לא בעפרון – "לא נכון". אני מסופק אם אכן רבי שלום משאש אמר דבר כזה, אבל רבי יוסף משאש כתב כן בספרו, ואחר אלף המחילות אין לשמוע לו, למרות שהיה צדיק וחסידא קדישא, ואדרבה הקריאה ביום היא יותר חשובה מהקריאה בלילה, ואיך אפשר שיזלזלו בקריאה זו. ולכן צריך לבטל מנהג כזה שהוא בטעות. וכמו שכתב הפרי חדש (סי' תצו, בדיני המנהגים, כלל עשירי) שכל שיש חשש איסור אפילו מדרבנן במנהג שנהגו, יש לבטל המנהג. וכן כתבו הריב"ש (סי' מד, קכב, שפח, שצ) ועוד ראשונים, שמנהג שיש בו שמץ איסור יש לבטלו. וכל שכן מנהג זה שאין לו שום בסיס.

אף על פי שיצא מוציא

כו. מרן זצ"ל כשהיה חוזר מבית הכנסת, היה קורא בבית לרבנית ע"ה. הקריאה של מרן היה מיוחדת, היה עושה מקאמים, באיזו נעימות. מרן היה חוזר על כל הברכות בבית לרבנית, גם ברכת שהחיינו. ואמנם דעת מרן השלחן ערוך (סימן רעג סעיף ד) שאין לעשות קידוש לחבירו, אם המקדש אינו יוצא ידי חובה בקידוש, ומה שאמרו בראש השנה (כט סע"א) אף על פי שיצא מוציא, זה דוקא אם השומע אינו בקי. אבל מרן היה חוזר ומברך בעצמו את ברכות המגילה, וכן בתקיעות שופר היה אומר לנו לחזור ולברך, ולא היה אומר שאחד מהצבור יברך. המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק יב) הביא בשם הלבוש, שבצבור מן הסתם יש אחד שאינו בקי, ולכן אפשר לברך. אבל הרבנית ע"ה ידעה לברך, היא היתה קוראת בכל שבת אחרי החמין את כל ספר התהלים, ומרן יכל לומר לה לברך, והוא יקרא. אלא שהרבה מפרשים את דברי מרן, שלכתחילה לא יברך לבקי, אבל מעיקר הדין אף על פי שיצא מוציא גם את הבקי. ועוד שכן המנהג פשוט להוציא גם את שאינו בקי. ומכיון שכך היה יותר נוח לרבנית, שמרן יברך בעצמו, מרן סמך על זה ובירך. וכן לגבי הבדלה, מרן היה עושה הבדלה בבית הכנסת[10], וחוזר ומבדיל בבית לרבנית ע"ה.

קריאה מיוחדת לנשים

כז. מה טוב ומה נעים לארגן בכל מקום קריאה נוספת לנשים, כי לא כל אחד יודע לקרוא את המגילה לאשתו בצורה נכונה. ויבוא השליח צבור עם עוד אחד, שומר הנשים... ויקרא. גם בלילה, וגם ביום.

בן כרך שנסע לעיר

כח. מי שגר בירושלים, ובמוצאי שבת – ליל י"ד באדר – נוסע לבני ברק לאיזו ישיבה, וישן שם, או אצל משפחה, אם בעמוד השחר הוא נמצא בבני ברק, הרי דינו כפרוז בן יומו שנקרא פרוז, וצריך לקרוא בי"ד. ודעת רב הראשונים עמודי ההוראה שהולכים אחרי מחשבתו שחשב להישאר בעמוד השחר בבני ברק, ולא כהרז"ה שהולכים אחרי מעשיו בפועל. וחייב גם בשאר מצוות היום, משלוח מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים. אחר כך חזר לירושלים, "הכל מעלין לירושלים" (כתובות קי:), האם חייב לקרוא פעם שניה? בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) משמע שחייב. וכן דעת הרמב"ן (מגילה יט.), והריטב"א (מגילה יט.), והרמ"ע מפאנו (באלפסי זוטא שם), ומרן החיד"א. ולפי זה יכול להוציא את הצבור בירושלים, כי חייב בקריאת המגילה כבני המוקפים. אבל הקרבן נתנאל מדייק מהרא"ש (שם), שאותו בן ירושלים לא צריך לחזור ולקרוא בירושלים בט"ו. הלכה למעשה: חייב לקרוא פעם שניה, אבל בלי ברכה, כי ספק ברכות להקל.

יצא קרח מכאן ומכאן

כט. תושב ירושלים שנסע ביום ראשון – י"ד אדר – אחר עלות השחר לעיר שאינה מוקפת חומה, והיה שם כל היום, וכל הלילה עד עלות השחר, הוא נפטר לגמרי ממצוות הפורים, כי בי"ד היה בכרך, ובט"ו היה בעיר. וחבל שיפסיד מצוה חביבה של קריאת המגילה, 'לא כל יום פורים'. לכן מי שנוסע מכרך לעיר או להיפך, יעשה שאלת חכם, שלא יפסיד.

[1] כגון שנסעו שניהם מירושלים לטבריה, אחד מברך להוציא את חבירו. כל שנוסע מחוץ לעיר שעה וחומש, 72 דקות, מברך הגומל, בתנאי שנסע שעה וחומש, ולא עמד בפקקים שעה וחומש. אחד סיפר לי, שבירך הגומל על נסיעה כזו, והנה היה בבית כנסת רב אחד תקיף שאמר לו: על מה אתה מברך, היית בחו"ל? ענה לו: נסעתי מעיר לעיר, מירושלים לבני ברק הלוך חזור באותו יום, יש שעה וחומש. אמר לו: לא מברכים! למה לא לברך, האם הוא קרא את כל התשובה ביביע אומר (ח"א חאו"ח סימן יג) שפסק שם לברך הגומל על נסיעה מעיר לעיר, סתם לחלוק?! אמרתי לו: אל תשמע בקולו! גדול הדור פסק לברך, שומעים בקול גדול הדור, 'קהל עדתנו עליך יסמוכו'.

[2] גם בילקוט יוסף עשינו כך, כשכתבנו סתם ויש הלכה כסתם, וכשכתבו יש אומרים ויש אומרים בדרך כלל הלכה כיש בתרא.

[3] אונן הוא מי שנפטר לו אחד משבעה קרובים, אביו או אמו, בנו או בתו, אחיו או אחותו, ואשתו. לאחר הקבורה דינו כאבל ומותר לאכול בשר ולשתות יין, ויש עדות אצל הספרדים שנוהגים להכין כל יום סעודה עם אורז ועוף, כיון שזה מותר מעיקר הדין, ורק בעודו אונן שמתו מוטל לפניו אסור לאכול בשר ולשתות יין עד הקבורה.

[4] בדרך כלל חרש שדיברו בו חכמים הוא חרש אילם, שדינו כשוטה, כיון שעל ידי שאדם מדבר ושומע הוא מבין, אבל חרש אילם אין לו דעת כל כך. היום יש בתי ספר לחרשים אילמים שמלמדים אותם דעת על ידי שפת הסימנים, ויש לדון בהם אם דינם כפיקחים. ומכל מקום לגבי קריאת המגילה מדובר בחרש המדבר, ואף על פי כן אינו מוציא אחרים ידי חובה.

[5]מתחילה רצו למנות את רבי יעקב שאול אלישר לראשון לציון מפני שהיה גדול הדור, וכיהן כסגן של הראשון לציון, אז היה משרת "סגן", חבל שהיום אין... והוא היה בפועל המוציא והמביא בכל עניני הרבנות, והיה עניו וחביב על הקהל, ואילו הרב פאניז'יל היה רחוק מהצבור, אבל היה מבוגר יותר, מה עשו, חיתנו את בנו של הרב אלישר עם בתו של הרב פאניז'יל, ואז הרב אלישר כיבד את הרב פאניז'יל שיהיה רב ראשי, ואכן מינו את הרב פאניז'יל לראשון לציון וכיהן במשך 12 שנה עד שנפטר, ואחר כך התמנה הרב אלישר וכיהן 13 שנה.

[6] זכה להיות צאצא לאבות בתי הדין, הראשון שבהם היה רבי משה ישראל, אחריו היה רבי אליהו ישראל, דור אחר דור, רבי רפאל ישראל בגיל 18 כבר סיים את הש"ס, וראו שהוא גדול בתורה, ומינו אותו אב"ד להמשיך את דרכו של אביו. התשובה האחרונה שמרן זצ"ל כתב לפני שנפטר, בענין אם יש ירושה ברבנות, והיא תתפרסם בקרוב ביביע אומר חלק יא, והמסקנא שם, שאם הבן ראוי לכך יש ירושה ברבנות, אבל לא יקחו עם הארץ וילבישו אותו איצטלא דרבנן, אלא אם כן ראוי, ואפילו אם היה הפסק באמצע רבנותו של האב, כגון שהיה רב לפני 40 שנה, ויצא לפנסיה, ובינתיים הביאו רבנים אחרים, עירקי, פרסי, מרוקאי, עדיין יש זכות קדימה לבן. נפקא מינה שאסור להציג מועמדות נגד הבן אם הוא ראוי לכך, היום יש בגוף הבוחר נציגים מכל המפלגות, מרץ, ליכוד, ש"ס, אגודה, ולא כולם נוהגים על פי ההלכה.

[7] היה נשוא פנים, כולו פאר והדר, ואהב את מרן זצ"ל מאוד. כשמרן נבחר לרב ראשי, הרב יוסף משאש אירגן מסיבת קבלת פנים בחיפה, ואמר שיש חכמים שהתואר שלהם מכבד אותם, אבל מרן הוא מכבד את התואר "ראשון לציון". בזמן הבחירות לרבנות היה חכם אחד ע"ה שהתמודד נגד מרן, ואמר לו הרב משאש: עם כל הכבוד לך, אני מצביע לרב עובדיה בעל היביע אומר, שהוא צעיר ודינמי.

[8] עשו כמו "ילקוט יוסף", "ילקוט שמש" פסקי הרב משאש.

[9] בחנוכה האחרון נשות הכותל רצו להדליק חנוכיה בכותל, ופנה אלי הרב רבינוביץ בשאלה אם לאפשר להם את ההדלקה. והשבתי לו, שאמנם נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, אבל זה מדובר על הדלקה בבית, מה שאין כן הדלקה בבית הכנסת היא מצד המנהג, ומעולם לא נהגו להדליק בעזרת נשים, אלא בבית הכנסת ועל ידי איש, כי אפילו עשר נשים צדיקות ונביאות אינן מצטרפות למנין, ולא יכולות להקים בית כנסת. מסתמא הן הגישו בג"ץ, אינני יודע מה עשו, אבל אני מדבר מצד ההלכה, אין לנשים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת.

[10] זה מנהג טוב, וחבל שלא עושים בכל בית כנסת הבדלה במוצאי שבת. טוב להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג הבדלה בבית הכנסת.

הכתבה הייתה מעניינת?

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה
עכשיו בכותרות