בשורות הבאות ברצוני לדבר על נושא שהוא בעיניי מהכאובים והטעונים ביותר בחברה החרדית, משהו שבמשך שנים מסיבות כאלו ואחרות, הייתה העדיפות שלא להישיר פנים ולהתמודד אתו בצורה אמתית ונוקבת, ללא משוא פנים וללא כחל ושרק.
אני מדבר על הנושא של הפגיעות הקשות בגופם ובנפשם של הנוער היקר והמקודש לנו.
הרבה שואלים אותי, מדוע אני מוצא לנכון לעסוק באופן אינטנסיבי בעניין שהוא כל כך לא פשוט, סוגיה שאין רגישה ומסובכת הימנה? ותשובתי לכול אותם תוהים: בגלל ששמעתי וראיתי בחיי כבר יותר מידי מהזוועה הזאת, ממש באופן קרוב, אישי ובלתי אמצעי. זה מה שלא מאפשר לי להישאר שאנן, לומר שלום עליי נפשי ולהמשיך כאילו כלום, כאילו שהשפיכות דמים השקטה הזאת לא באמת בוערת ומחוללת שמות סביבנו, כמעט בכול פינה אליה נפנה את פנינו.
אני כותב את השורות הללו דווקא כעת, בימים האחרונים של שנת תשפ״א, לאור מנהג ישראל לבקש בימים אלו מחילה וסליחה, איש מרעהו, כל אחד ביחס לסביבתו החברתית והמשפחתית הקרובה.
אני כאן בשביל לבקש סליחה מכול אותם אלפי ילדים וילדות, נערים נערות, בוגרים ובוגרות, אנשים שגדלו בבתינו, בקהילותינו ובמוסדות החינוך שלנו, ונפגעו בגופם או בנפשם, או בשתיהן, באופנים ורמות כאלו ואחרות, אם על ידי מורים ומחנכים (או מורות ומחנכות), אם על ידי בני משפחה, חברים, מדריכים, וכיו״ב.
אני מבקש את הסליחה הזאת בשמי ובשם עוד רבים מעמיתיי, על כך שבחרנו להתעלם מהזוועה, ביודעים או שלא ביודעים, ברצון או בשגגה, בגלל עם-הארצות, פחד, אנוכיות, בושה, או סתם אדישות ועייפות החומר. אולי יש לנו הסברים ותירוצים שונים ומשונים לכך, אבל ברמת התוצאה הסופית המציאות היא שהתעלמנו מהבכי השקט של כל כך הרבה נשמות יפות, המסולאות מפז, מתוקות מדבש ונופת צופים, שחייהם הושפעו ולפעמים אפילו רוסקו, כתוצאה מאותה התעללות שהם חוו בשנים התמימות והפגיעות, המעצבות ביותר בחייהם.
הכתובים שעולים בדעתי כשאני כותב את השורות הללו הם ללא ספק מהפסוקים החריפים ביותר בתורה, בפרשת מקץ שבספר בראשית (מב, כא-כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".
זאת קריאה שמהדהדת מאז ואז עצם היום הזה. וכבר היטיב לשאול גדול הפרשנים הרמב"ן ז"ל, היכן מצאנו שיוסף התחנן אל אחיו כשפשטו את כותנתו והשליכוהו אל הבור? הרי בפרשת וישב בסיפור מכירת יוסף, לא נזכר דבר וחצי דבר על זעקתו של יוסף הצדיק לאחיו? מדוע התורה נמנעה מלספר לנו על כך כבר אי אז בשעת מעשה?
ייתכן ואולי אפשר להסביר את הדברים, שישנם אנשים שכאשר מכאיבים להם, הם אכן מבקשים רחמים ומתחננים על נפשם, אבל יש לעתים שהכאב והפגיעה היא כה עמוקה ופנימית, עד שאין לי אפילו היכולת לבקש רחמים בפה. המתעללים בי גזלו ממני אפילו את ה"קול" הפנימי שלי שיכול למחות נגד המעשה המחפיר.
שמעתי בעצמי מעשרות אנשים ונשים שלאחר הפגיעות בהם נמשכה שתיקתם אפילו עשר, עשרים, או שלושים שנה! ההבלגה שלהם לא נגזרה מן העובדה שהכאב לא היה מספיק חזק, להיפך, הפגיעה והבושה הפנימית היו כך כל עצומים שהם יצרו שיתוק פנימי.
ובכן, היום הזה אני רוצה לבקש סליחה מכול אחד ואחת מכם שהושלכו עמוק לתוך בורות חשוכים ואפלים, אל תהומות של כאב וייסורי גוף נפש, ונשכחו שם לאנחות. אלו הם בורות שעליהם נאמר: "והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו!", כמה מאתנו כמו חלפו בסמוך אל אותם בורות של אופל, ובחרו, בזדון או בשגגה, באונס או ברצון, להתעלם ולהמשיך הלאה, כאילו כלום.
ועל דא קא בכינא.
וודאי שהרבה מאתנו התעלמו מכך, כי פשוט לא הייתה לנו הבנה בעומק הפגיעה וההשלכות שנמשכות לפעמים לאורך עשרות שנים, ולפעמים לאורך כל החיים. הרבה מאתנו לא ידענו על הסבל שנערים ונערות אלה עוברים בחייהם; על הטראומות, הפחדים, האי-אימון עצמי, רגשי האשמה ובושה שלא נפסקים, שיכולים לשתק את היצירתיות ולגזול מהם שמחת החיים. הרבה מהם סובלים בזוגיות שלהם, ובחינוך הילדים שלהם, הכל בגלל הפגיעות.
אני והרבה מחבריי מצאנו את עצמנו מעלימים את אוזנינו מלשמוע את קול דמי אחינו הזועקים אלינו מן האדמה. נמנענו מלקיים בעצמנו את המצווה של "אֲשֶׁר קִדשנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר"! ובינו זאת, המצווה אינה לתקוע בשופר, אלא לשמוע בקול השופר. ולמה דווקא השופר? הלא אם הקב״ה רוצה לשמוע אותנו צועקים ומייללים, הוא יכול פשוט לצוות עלינו לזעוק וליילל בגרון ניחר, למה דווקא עלינו לעשות זאת באמצעות קרן של אייל?
גדולי החסידות מלמדים אותנו, כי באותה המידה שישנו סוג של כאב שאינו יכול לבוא לידי ביטוי בשום צורה באמצעות מילים ומשפטים סדורים, אלא אך ורק באמצעות פורקן הבכי, כך ישנה זעקה של כאב שהוא עמוק ופנימי שבעתיים, עד שאינו יכול לבוא לידי ביטוי אפילו לא באמצעות הבכי. בשפת לשון ספר הזוהר הקול הזה נקרא: ׳קלא פנימא דלא אשתמעא׳. את הקול הזה שכל כך רועם בשתיקתו, ניתן להביע אך ורק באמצעות השופר. הוא זה שמאפשר לנו לשחררו חוצה ולהדהד אותו מסוף העולם ועד סופו. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ".
זאת הסיבה שבגינה אנחנו נזקקים אל אותה בהמה תמימה שתעמיד לרשותנו את קרנה, כדי שנצליח לגאול מתוכנו פנימה את קול הזעקה הזה, שנובע מהמקומות הכי עמוקים, בסיסיים, וראשונים בתודעתנו, ולמעלה מתודעתנו. יש כאן פורקן לטראומה הכי עמוקה, שלמעלה משכל והבנה ואותיות, ולמעלה אפילו מקול האנושי. אנחנו חוזרים להרגשות הראשוניים, בחינת "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ", "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'". אך האחריות והתפקיד האמתי שלנו לא נגמר בעצם הוצאת הקול חוצה, אדרבה, עיקר המצווה, האחריות והתפקיד שלנו, הוא לשמוע את אותו קול שופר מהדהד! להטות לו את מקסימום הקְשִׁיבוּת ותשומת הלב.
אז בואו ונחשוב חשבונו של עולם, כמה אלפי ילדים וילדות במשך עשרות השנים האחרונות, זעקו את קול הזעקה הפנימית הזאת, לא באמצעות הקול האישי שלהם, ולוּ רק כי הקול שלהם נלקח מהם באכזריות. ואילו אנחנו, לא שמענו את קול השופר הזה.
זוהי בקשת הסליחה שלי מעומק הלב: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ! אתם התחננתם, אבל אנחנו לא שמענו. לפעמים לא האמנו לכם. כשאתם סיפרתם לנו, ההורים, המחנכים, המנהלים, המשגיחים, ראשי הישיבות, הרבנים והמשפיעים על הסיפורים המחפירים, אמרנו לכם שתפסיקו להגזים. אל תהיו דרמטיים כל כך. תבענו מכם שתגזרו שתיקה על כל הסיפור, שהרי "הוא יהודי חשוב, וזקוק לפרנסה", או "הוא חלק ממשפחתנו", ומי יודע מה יקרה בעונת השידוכין? אז בוא נקבור את הכל מתחת לשטיח, ונמשיך כאילו לא קרה כלום.
שכחנו שתפקידנו בחיים זה לא לסגוד למוסדות שמרכיבים את התשתית של החברה שלנו, ובכלל לא לסגוד לשום בשר ודם, יהיה מי שיהיה, כי אם להיות אך ורק עבדי ה', שציווה עלינו "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'". שכחנו שיסוד היסודות של דת ישראל ושל אמונת ישראל זה לא לסגור את העיניים ולעוף למרומי הלימוד והתפלה, ולשכוח על העוול, השחיתות והשפיכות דמים בחברה שלנו. הנביא ישעיהו מוכיח לנו, בההפטרה שחז"ל קבעו ביום הכיפורים – היום המקודש בשנה, על חוויה של יום כיפור רוחנית ודתית שמנותקת מהאחריות שלנו להקשיב לזעקת האומללים. "קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם... הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ? הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ! פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ... כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח"!
אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ!
בגדנו בכם, בנינו ובנותינו היקרים. אתם סמכתם עלנו להגן עליכם מהמים הזדונים, להגן עליכם מאגרוף רשע. אבל ברגע האמת כשפתחתם את הלב, סתמנו את הפיות שלכם. שפטנו אתכם, או סתם לא הבנו אתכם. דחינו אתכם, ראינו בכם ילדי שוליים, נושרים אומללים. החלטנו שאתם פורקי עול, שלא רוצים לשעבד את יצרכם הרע לתורה ויראת שמים. אנחנו, ההורים והמחנכים, שכחנו שאתם הייתם הילדים הכי רגישים, הכי רוחניים, הכי אוהבים, וגם הכי נבונים. הסתכלנו בעיניים שלכם ממקום של אגו וטפשות, ולא ידענו לראות את הצלקות והשברים בנפשותיכם הרגישות.
חלקנו אולי עשינו זאת מתוך כוונות טובות וישרות, אבל בערבו של יום, לא שמענו את קול השופר שלכם. היינו חרשים ל"קלא פנימאה". לא היינו מספיק אמיצים ואמתיים עם עצמנו, לצאת מאזורי הנוחות הטבעיים שלנו, לפתוח את עצמנו אל האמת, איך שהיא, כמות שהיא.
לפעמים הפגיעה הזו היא אפילו גרועה יותר מהפגיעה הראשונה. כשהקורבן הנפגע כבר פיתח בתוכו את האומץ לפתוח את לבו ולגלות מה שעבר עליו (או עליה), הנה דווקא אלה שהיו צריכים למסור את נפשם להגן עליו, לעודד ולתומכו במסע המפרך הזה, ממשבר לשיקום, משתקים אותו וגורמים לו לברוח לתוך בועה של בושה ותיעוב עצמי.
סיפר לי ידיד שעובד עם נוער נושר, על בחור ישיבה בן 18, שהצהיר על עצמו לא מזמן שהוא אתאיסט. כמובן שהמגיד שיעור שלו בישיבה מחה בעדו נמרצות, וקרא לעומתו בשער בת רבים: ׳איך יכול להיות שבחור יהודי מצהיר על עצמו שהוא אתאיסט?! זהו הלא ביזיון וחרפה, כפירה ואפיקורסות נוראה שאבוי לה להיראות במקומותינו'.
ומספר לי אותו מטפל, שאותו בחור שסומך עליו, הגיע אליו ואמר לו כדברים הללו ממש: "אני אגיד לך מדוע נהייתי אתאיסט. במשך שלוש שנים כשהייתי בן 7, 8 ו-9, כל ערב כשהייתי הולך לישון, הייתי מתפלל להקב"ה שיציל אותי מהידיים של הבייביסיטר, קרובת משפחה שהיתה שומרת עלינו בערבים והיתה עושה מעשה תעתועים".
וכך מוסיף אותו נער ומספר, "לצערי התפילות והתחנונים ההם שלי לא נענו. הבייביסיטר נשארה בביתנו שלש שנים והמשיכה לפגוע בי. והנה אני היום כאן, כבן 18, וישנן לפניי שתי אפשרויות: להאמין במציאות השם, ואז אני מוכרח להגיע למסקנה שהוא רח"ל כל כך אכזרי עד שיכול לאפשר לזוועה שכזו להמשיך ולהתקיים בעולמו. ואני לא רוצה בשום פנים ואופן להאמין שהקב״ה הוא אכן כזה. מה שלא הותיר לי ברירה אלא פשוט לבחור באופציה השנייה, להאמין שהוא איננו (ח"ו) קיים כלל ועיקר".
אתם מבינים? במשך שלוש שנים תמימות הילד הטהור הזה, שלא טעם טעם חטא, היה מתפלל לילה לילה לריבונו של עולם שיעשה הכול בכדי להציל אותו מהטלפיים השטניים של אותה קרובת משפחה. בינו זאת, האתאיזם כביכול של אותו נער אומלל בן 18, הכילה דווקא נקודה כה עמוקה ועדינה, מזוקקת להפליא ברוחניות האמונית שהיא אוצרת בחובה. ה"כפירה" שלו נולדה מזה שהוא אינו יכול לקבל את ההנחה שהקב״ה חלילה אינו "א-ל מלא רחמים". ועל זה אומרים ביידיש: ׳אויך מיר א אתיאסט׳ (עוד אתאיסט...) הלוואי על הרבה מאמינים האמונה הכה דקה ומעודנת הזו. או כמאמר הידוע של אוהבם של ישראל, הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברידטשוב זי"ע, שאמר לכופר אחד: "האלקים שאתה לא מאמין בו, גם אני לא מאמין בו"...
אז בישיבה שלו כולם מביטים על הבחור הנושר הזה ותוהים כיצד יכול בחור ישיבה ליפול כך לבאר שחת של כפירה. הביקורת מופנית כלפיו. אבל אף אחד לא שואל את השאלה המתבקשת: איפה היינו כל השנים הללו כשהוא דעך שם לאיטו באותו בור אפל? היכן היינו כול אותם ימים ולילות ארוכים שבהם הנשמה שלו, הלב שלו, הרוח שלו, נופצו והתרסקו לרסיסים?! כל אותו הזמן הוא היה לגמרי לבד, אבוד בחלל הפרטי והאפל שלו.
לעתים, הסימפטומים של הפגיעות המחרידות הללו, מתחילים להתעורר ולצוף רק שנים ארוכות לאחר מכן, ואו אז אנשים מזדעזעים עד עמקי נפשתם מדפוסי ההתנהגות של הבחור או הבחורה. אבל אף אחד לא מסתכל על שורש הבעיה ועל האחריות שאנחנו נושאים בכך. הילדים היקרים האלה נושאים בתוכם טראומות וצלקות עמוקות שאנחנו לא רצינו לראות.
ועל כך, כל מה שיש לנו לומר, הוא פשוט לבקש סליחה אמתית, מקרב הלב.
אז מהי העצה? לכל לראש, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו. ידע איניש בנפשיה: עד לפני כמה שנים גם אני לא ידעתי על הנושא הזה במלוא מורכבתו, אלא שאז אנשים התחילו להגיע ולספר, וכבר לא הייתי יכול להתעלם.
מקרה אחד אני זוכר במיוחד.
נער כבן 14, בן ישיבה, הגיע להתייעץ איתי בכמה נושאים, ניסיתי במשך לא פחות מ-10 שנים לעזור לו, אך לצערי כל מה שאמרתי לו הוא עשה בדיוק הפוך, שכמובן גרם לי לתחושת תסכול. וכך אחרי לא מעט שנים, כשאותו הנער כבר היה כבן 29, הוא הגיע ערב אחד שוב לביתי, ואני זוכר איך שישבנו באותו הערב לא פחות מ-3 שעות תמימות. הוא גולל בפניי את שלל ההסתבכויות שלו בחיים, כמעט בכול בעיה אפשרית שיכולה להיות על פני כדור הארץ. הוא עזב את ביתי בשעה 1 לפנות בוקר, ירד את המדרגות, ואני עמדתי שם למעלה והבטתי בו, ואמרתי לו: "אולי בכול זאת תגיד לי את האמת האמתית שלך? אני מרגיש שאחרי כל השנים הללו אני עדיין לא מכיר אותך?".
רגע לפני שהוא עוזב את הבניין והדלת עודנה פתוחה, הוא הסתובב אליי ולראשונה אחרי כול השנים הללו שיתף אותי באמת המטלטלת של החיים שלו: "אני נפגעתי קשות במשך לא פחות מ-4 שנים, ואתה כבוד הרב, האדם הראשון בעולם שאני אומר לו זאת!".
אין לי מילים לתאר כמה שזה היכה בי באותו הרגע. אני, כביכול החכם הגדול, ניסיתי במשך שנים לתת מי יודע כמה עצות והכוונות, אבל לא הייתי מסוגל לשמוע את קול השופר האמתי, אותו קול פשוט שזעק בתוכו פנימה כל השנים הללו, אותו הקול שלא היה לו העוז להשמיע החוצה באמצעות מילים ומשפטים.
וכשהמקרים הללו חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, כל-כך הרבה פעמים, אין לנו מנוס אלא להתחיל באמת להדריך את עצמנו להיות קשובים אל אותם קולות פנימיים שלא באים לידי ביטוי החוצה, להבין שלפעמים הקולות הם כה עמוקים ופנימיים, שאנו חייבים לפתח את אותה מְסֻגָּלוּת עדינה להאזין ולהפנים באמת את מה שאותם אלפים של נערים ונערות, ואף בוגרים ובוגרות, מנסים להשמיע לאוזנינו. ואם אנחנו לא נהיה שם בשביל לקלוט את הקולות הללו ולהעניק להם את תשומת הלב הנכונה, ואת היכולת להירפא מהטרגדיה הזו שחרוצה בנפשם, לא נוכל להסתכל על עצמנו מפני הבושה, ואוי לנו מיום הדין והתוכחה.
וכיצד זה שיש עדיין כאלה מתוכנו שמנסים לחפות על רוצחי הנפש וזורקים את הקורבנות מתחת לאוטובוס? תשערו לעצמכם שהיינו יודעים על בר נש שמסתובב בבתי כנסיות, או בבתי ספר, או בבתים הפרטיים שלנו באקדח, וכל כמה שבועות הוא רוצח, רחמנא ליצלן, עוד ילד, האם גם אז היינו מתווכחים בינינו לבין עצמנו אם יש לקרוא למשטרה? וודאי הדבר שאסור בשום פנים להאשים מי שאולי חף מפשע, אבל איך אנחנו יכולים להמשיך את ההנהגה האכזרית הזו לרחם על הרוצחים הרבה יותר מעל הקורבנות שלהם?!
גם על כך אני מבקש סליחה מהקורבנות היקרים האלה. "וְהָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף", אמר לנו קוהלת. אבל כששוכחים על אלוקים, מתחילים כנראה לבקש את הרודף, ולזרוק את הנרדף לבור, בפעם השניה.
אז זוהי העת להודות, לבקש סליחה, והעיקר לפתוח דף חדש בחיינו. את ההבטחה הזאת אני מקבל על עצמי: לא להבליג ולשתוק שוב על מעשים מחפירים כאלה.
ואליכם, ידידיי כל בית ישראל, אני מציע: כל אחד ואחת מכם מכיר מישהו שנפגע בצורה כזו או אחרת. תבקשו מהם מחילה על זה שלא שמעתם את התחינה והזעקה הגדולה של "אל תחטאו בילד". בוא נשנה צורת החשיבה שלנו. נדמה את הצורה ליוצרה. האלקים יבקש את הנרדף, וכך גם אנחנו שנבראנו בצלם אלקים.
ולאלה שנפגעו אני מתחנן: תפסיקו את השתיקה. יש היום מספיק אנשים שיאמינו לכם, ויקשיבו לכם בכנות ובאיכפתיות. יש היום אפשרויות לקבל עזרה לכל הפגמים והטראומות. אל תשללו מעצמכם את האפשרויות לצאת מן המיצר אל המרחב, ולהפך את החושך לאור, בעזרת בורא העולם שיוצר אור וגם בורא חושך.
במאמר הבא אנסה בעז"ה לשרטט מתווה לפעולה, איך בכול זאת אנו מסוגלים לתרגם את הקולות הללו הלכה למעשה בשדה החינוכי והחברתי שאנו פועלים בו, ליצור אווירה שבו "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
- מאמר זה נערך מתוך חלק ראשון מנאום שנמסר לפני מספר שנים, בפני מאות משתתפים שחלקם היו קורבנות של פגיעה בעצמם, וחלקם הורים, מחנכים ומנהלי מוסדות, בכינוס מיוחד שהתקיים בנושא בניו יורק. הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הוא מרצה בעל שם עולמי, שמאמריו ושיעוריו מופיעים גם כאן באתר, לעתים תכופות. בימים אלה יצא לאור ספרו "סוד הגלות והגאולה"