אאא

שעת דמדומים של יום הכיפורים, אי שם בעיירה קאמאַרנא שבגליציה. הקהל כולו מותש מתפילות היום והצום הכבד. תפילת נעילה. דקות מספר לפני השקיעה התפשט בבית הכנסת ריח של בשר שרוף, והנרות הגדולים שעמדו בסמיכות לחזן כבו.

חייכו בני הקהילה שמחה מרובה על הנחת רוח של הקב"ה מריח זה של הקורבנות שהינו מליץ יושר בעבורנו, מה שידאג לנו לגמר חתימה טובה.

איזה ריח התפשט בבית הכנסת בקאמאַרנא? מדוע דווקא בשעת נעילה? ומה הקשר לברית מילה?

מעשה שהיה בבית המדרש הגדול של חסידות קאמארנא שהגבאים רצו להגדיל את כמות המקומות לקראת הימים הנוראים. לצורך כך, חפצו הגבאים להזיז ממקומם שתי תיבות גדולות שעמדו בסמיכות לעמוד התפילה, אולם הרב המקומי הורה להם לשאול בעניין זה את ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע.

פנו הגבאים ל'שר שלום' זי"ע, שהשיב להם שבתיבות הללו מונח חול, והמנהג בבית הכנסת להשליך בהן בכל טקס ברית המילה את העורלה של הנימול. בערב יום הכיפורים מדליקים מעליהן נרות גדולים ובשעת תפילת הנעילה, אש הנרות שורפת את העורלות, והדבר עושה נחת רוח לקב"ה כקורבנות ניחוחים ואין לך מליץ יושר גדול יותר מזה.

גם בחסידות בעלזא נהגו כך, ובהיכל בית המדרש בעיר בעלזא עמדו לפני ארון הקודש כמין שני עמודים שנקראו בשם 'מזבחות', (כעין ה'קורבנות' שהוקרבו על גביו). גם בימינו בהיכל הגדול של בעלזא בירושלים יש שני 'מזבחות' כאלו.

ישנם מקורות למנהג קודש זה של שריפת העורלות שעושות ריח ניחוח לקב"ה וכבר המדרש מעיד על אברהם אבינו שהבעיר גבעות של עורלות ועלה ריחם לפני הקב"ה כקטורת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכבר העיד רבי שלמה ממעזריטש תלמיד המהרש"ל ובעל הלבושים על זמנו שכך נהגו, ומביא סברא מדהימה שהמנהג של שריפת העורלות ביום כיפור דווקא הוא כדי להזכיר את אברהם אבינו שנימול גם כן ביום כיפור.

הנכתב במאמר זו, הורחב במאמריו הרבים של הרב משה שוחט, וגם בקובץ ירושתינו ספר עשירי תשע"ט עמ' 56

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]

לקריאה נוספת: 

  • גיליון עלים לתרופה תקלח כב אלול תשסו מדור יומא שנשמתא
  • היכל ישראל, ח"ב ירושלים תשכ"ז, ליום כיפור עמ' רכה – רכו
  • מזבח הזהב מהדורת גנזי קודש, אשדוד תש"ס שער יב, עמ' קיד ואילך
  • מאמרו של הרב משה שוחט, ירושתינו ספר עשירי תשע"ט עמ' 56