אאא

ממרומי 38 השנים שחלפו מאז הקואליציה יוצאת הדופן הזה – בין ימין סטודנטיאלי לסטודנטים ערבים רדיקליים, ועל רקע מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה במרחק נגיעה מאחורה, אני רוצה לשתף את הקוראים בהיסטוריה שבאה אח"כ, ולרלוונטיות של הנושא גם בימינו.

אמיר מחול הפך לימים קיצוני משל מה שהוא היה אז. שנתיים אח"כ – והוא עדיין יו"ר וועד הסטודנטים הערבי באוניברסיטת חיפה, הוא החל ביצירת קשר נוסף לפעילות ערבית – יהודית שלא על פי דפוסי לינת הערבים בכיס השמאל. באוניברסיטת חיפה נבחר דיקן סטודנטים שלא היה מקרב האקדמיה. האיש היה גבי מלכה (כיום מנהל ביה"ס לתיירות של אוניברסיטת חיפה). גבי מלכה היה אף הוא אדם חברתי ומראשי "היחידה לגישור פערים" באוניברסיטת חיפה. הוא היה יוצא מרוקו שגדל בצרפת, הוא היה פעיל בתנועת "עודד", שבעברה הייתה החלק המזרחי של תנועת ד"ש ההיסטורית. גם מלכה היה בעל גוון פוליטי מזרחי – שמאלי, כמשפחת יונה וכזוהר דשא. מחול האמין שהברית עם אהרוני וקאופמן תמשיך עם גבי מלכה, ואולי תשא תוצאות טובות יותר משום מעמדו האוניברסיטאי הגבוה יותר של מלכה.

בתחילה זה באמת עבד טוב אבל אח"כ זה התפוצץ בחריקת הבלמים ממש. ככול שההבנה בין השניים גדלה כך ראשי האוניברסיטה שמו לפעילות הזו מכשולים עד שגבי מלכה ניתק את מגעיו עם וועד הסטודנטים הערבי. גם מחלקת הביטחון האוניברסיטאית הייתה חלק מבניית ההתנגדות הזו למרות שבאמת לא נשקפה סכנה ביטחונית להמשך הפעילות הזו. "המיינסטרים" הפוליטי הישראלי לא אהב את ההתחברות העצמאית בין מזרחיים לערבים ללא פיקוח פוליטי אשכנזי מצד כול המפה הפוליטית האשכנזית בישראל, מהימין הציוני ועד השמאל האנטי ציוני. דר' נחום מנחם סיפר לי לימים כי "גורמים ביטחוניים" פקדו את ביתו לאחר אותו לילה שמנשה אהרוני נבחר.

בשנת 2002 נוכחתי בכך במו עיני. זה קרה באנטוורפן ובבריסל שבבלגיה – כאשר סערו הרוחות בין המהגרים ממרוקו מול היהודים הבלגים. בבלגיה כיהו אז שגריר ישראלי מהליכוד וממוצא יהודי – מרוקאי בשם שאול עמור. בביקורי אז בבלגיה שאלתיו מדוע הוא אינו מנסה – כיהודי מרוקאי, ליצור קשר על בסיס חיי העבר במרוקו, בין היהודים בבלגיה (שרובם בבריסל למשל היו יוצאי מרוקו) למהגרים הצפון אפריקאים? עמור טען כי ניסה לעטות זאת אך בנימין נתניהו – אז שר החוץ, הורה לו לחדול מכך בטענה כי "אנחנו נציגי מדינה אירופאית וכך צריכים להתנהל גם היחסים הפוליטיים שלנו, ולא עפ"י קודים מזרחיים ואפריקאיים. הנח לי ולצוותים האירופאים לטפל בעניין בשטתינו אנו".

אמיר מחול נואש מעט מהדרך החדשה – עם המזרחיים היהודים, אבל לשמאל היהודי והפטרנליסטי הוא לא חזר. מחד"ש הוא המשיך לבל"ד של עזמי בשארה וגם הקים עמותה ערבית עצמאית. הוא הקצין על רקע הבנתו כי פרטנר יהודי חדש הוא לא יוכל למצוא ואילו השמאל הישראלי הפך בעיניו לאויב פטרנליסטי, שהערבים עבר השמאל הם שומעי לקחו ולא שותפים שווים.

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים – על רקע פרשת משפטו של אריה דרעי, פרסם אמיר מחול מאמר דעה בעיתון "הארץ" ובעיתונות הערבית ובו הביע תמיכה באריה דרעי ונתן גושפנקא לתפיסה שקיים דיכוי פוליטיקאים מזרחיים וחרדים על ידי השלטון האשכנזי החילוני בישראל, מימין ומשמאל גם יחד. מחול ראה שוב תקווה ליצור קשר עם ציבור מזרחי, והפעם גם עם הציבור החרדי, שבימי הקואליציה הסטודנטיאלית שלנו בחיפה היה הציבור החרדי בישראל בטל בשישים בהשפעתו הפוליטית אך משנות התשעים של המאה העשרים כוחו עלה לעין שיעור.

אנוכי – חותם שורות אלה, יצרתי עימו שוב קשר. הייתה אז כבר יהודי חרדי ועבדתי בעיתונות החרדית. את מאמרו של מחול דאגתי שיפורסם באופן מלא בעיתון "יום השישי", ובתמציתו בעיתון "המחנה החרדי" של חסידות בעלזא. נפגשנו אח"כ והחלטנו ליזום פגישת הכרות בין צעירי ש"ס לקבוצה הפוליטית הערבית שהוא ייצג. הפגישה הראשונה נקבעה בעיר פתח תקווה. מהצד של ש"ס הגיעו מ"מ ראש עיריית פתח תקווה מטעם ש"ס דאז – עו"ד סיני גלבוע ועימו ח"כ דאז מש"ס ולימים שר הדתות, דוד אזולאי ע"ה ועוד מספר נציגים ובתוכם חותם שורות אלה. עם אמיר מחול הגיע גם ג'אפר פרח – לימים מקים העמותה הערבית – נוצרית "מוסוואה" ומבכירי חד"ש כיום, ועוד מספר נציגים.

הכנס הצליח מעל למשוער, ובמיוחד גלבוע בלט בו ואף ציין שבעניינים מדינים הוא נחשב בפתח תקווה רדיקל לשלום יותר מאנשי מר"צ בעיר. אריה דרעי נתן אז את האוקיי לקשר הזה. זה היה בימי היותה של ש"ס בקואליציית השמאל עם מפלגות העבודה ומר"צ וברשימה משותפת בראשות "הסתדרות העובדים הכללית" עם שמאל מפלגת העבודה ועם מר"צ. גם בחיפה נערכה פגישה דומה אך פנייתה של ש"ס ימינה, במיוחד בימי אלי ישי ואח"כ כניסת ניסים זאב כח"כ מטעמה הפסיקה את הפעילות הזו. בריחתו של דר' ח"כ עזמי בשארה מישראל – במרץ 2007, ייאשה פוליטית את מחול, דבר שכנראה הביא אותו לקשר עם "החיזבאללה", שאת "פירותיו" ריצה בכלא.

זוהי התמונה המעשית והאובייקטיבית אבל מבעדה אפשר בהחלט להבין כי הממסד הישראלי איננו מעוניין בחלופות פוליטיות חברתיות גם במחיר שמירת הסטאטוס קוו של האיבה בישראל. שבירת סטאטוס קוו כזו מאיימת גם על ראשי הפירמידה האשכנזית – חילונית של המדינה. מנצור עבאס – יו"ר רע"מ ומנהיג המפלגה הזו בפרלמנט הישראלי, פרץ פרץ חדש לברית עם צבורים יהודים חדשים שאינם מהשמאל. הסיפור הזה לא חייב להסתיים רק ב"קונייקטורה" פוליטית אקראית עם הליכוד או עם "יש עתיד".

מהיכרותי עם דר' מנצור – ובמיוחד עם התנועה האסלאמית הדרומית בישראל (במשך שני עשורים וחצי) הרי שהציבור הערבי – מוסלמי מחפש צבורים יהודים לדו – קיום ולאו דווקא לחיים משותפים של התבוללות והפקרות, כמו אנשי השמאל החילוניים בחברה הערבית המשובצים בחלקם בחד"ש, במר"צ ובמפלגת העבודה (ושוב אינני מכליל את הציבור הערבי המצביע להן, ובחלקו מיוצג באותן מפלגות שהזכרתי לעיל).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הפילוג בין חלקי "הרשימה המשותפת" נבע הן מחיפושם של אנשי רע"מ אחרי צבורים יהודים חדשים מלבד השמאל האנט דתי וגם מהרצון להתנתק מהפטרנליזם של אותו השמאל ומגישתו האנטי דתית שנכפתה על שאר "מפלגות "הרשימה הערבית המשותפת". הגישה של ש"ס, להושיט יד לרע"מ היא כגשר אפשרי ליחסים חדשים ולשינוי האיבה במיוחד בין החרדים לערבים, שמונצחת ע"י התקשורת השמאלנית וע"י האליתה החילונית, שכוללת גם אנשי ומפלגות ימין ומרכז.

לצערי הרב אנשים כמו מאיר פרוש ויצחק פינדרוס רק מזיקים לתהליך והופכים את הציבור החרדי, שרבניו תמיד הקפידו לא להתגרות באומות העולם, לזה שהערבים יראו בו את עמוד הגזענות נגדם. אחת התוצאות כבר אירעה ב"רכבת הקלה" בירושלים. גם עמדת חב"ד לא מוסיפה חכמה לכך.

יותר משני עשורים אני פעיל בקו של קשרים בין חרדים לערבים – ובמיוחד בין החרדים למוסלמים הדתיים (גם בארץ הקודש וגם בחו"ל, ואני חייב לציין שלולא הייתי מחויב לשתיקה בנושא הרי שהייתי מזמן כותב כאן רשימה ארוכה של הצלחות, כולל מניעת נישואי התבוללות בדרכי שלום. לצידי שותפים לא מעט חרדים, ואף מגדולי ישראל נתנו לכך ידם.

בואו נושיט יד לעבאס מנצור שמיצג באמת רצון לשיתוף פעולה עם צבורים יהודים רחבים שבחלו מזמן בברית עם השמאל האנטי דתי הישראלי, המהווה גם עבורו סכנה חברתית ואנטי דתית לערבים בארץ ישראל בכלל ולדת המוסלמית בפרט.