כמו רבים וטובים גם אני קם בבוקר, רץ לראות מה קורה בפייסבוק, בודק את עדכוני וחדשות הלילה בוואטסאפ, מתפנה עם הסטוריז באינסטגרם ואוכל את הקורנפלקס עם ציוצי הטוויטר. זה כמובן רק הפעם הראשונה מתוך מאות פעמים: בתחנה, באוטובוס ובמשרד. בכל שלב במשך היום אני עם המכשיר. חופר וחופר ואין לזה סוף. ומה הדבר האחרון שאנחנו עושים רגע לפני שאנו הולכים לישון? נכון, בודקים שוב שלא פספסנו שום דבר בטלפון.
זה לא שאין יתרונות. התקשורת קלה ופשוטה יותר. חדשות. עבודה. הגעה לעבודה. תשלום על חניה, משיכת כסף מהכספומט. הכל זמין.
בבדיקה שערכו כמה חוקרים נמצא כי אדם ממוצע בודק את המכשיר שלו כ-200 פעם ביום, שזה בערך 150 פעם יותר ממה שאנחנו באמת צריכים.
למה אנחנו כל כך אובססיביים לטלפון? מדוע אנו מתמכרים לעדכונים מהמכשיר שלנו?
מחקרים ומאמרים רבים נעשו בנושא. אחת התשובות המרכזיות היא: FOMO – Fear of Missing Out, או בעברית: הפחד מהחמצה.
מיליונים מושקעים בידי החברות השונות בכדי ליצור חווית משתמש שתגרום לנו לתחושה תמידית שאם לא נבדוק כל הזמן מה קורה, נחמיץ משהו. במידה ולא פתחנו את הסמארטפון לכמה דקות, המוח ישדר לנו: תפתח, תבדוק, אתה מפסיד משהו. אנחנו בודקים את המכשיר כל שש וחצי דקות!
למה אנשים משתפים בחיים של עצמם?
בגדול, התשובה היא: אני משתף, משמע אני קיים. אנחנו רואים את עצמנו דרך התוכן שאנחנו מפרסמים. הרי לכל אחד יש בעיות אבל הוא לא מפרסם אותם, הוא מראה רק את מה שטוב ויפה. וכך אנחנו עובדים על העולם - ועל עצמנו.
אני קיים? כן, זה נותן תחושה של ביטחון ושייכות בין האדם לעולם, אנו מרגישים ערכים של שיתוף, חמלה ונדיבות שמאפשרת לנו להרחיב את ה"עצמי". אני קיים כי אני מרגיש הבנה. אנו פוגשים ברשת אנשים כמונו. עם תחושות ורגשות כמו שלנו, כאלה שיכולים להבין אותנו. זה מעניק לנו תחושה שאנו לא לבד בעולם.
ואם אנו מקבלים גם תגובות מפרגנות על התמונה של הילד / ארוחת הערב הביתית / היציאה המשפחתית - בכלל אנחנו בעננים.
כיצד זה הופך להתמכרות?
חשיפת מידע אישי קשור למנגנון היוצר תחושה של תגמול. חוקרים מצאו כי הסיפוק שנוצר כתוצאה מהחשיפה דומה לתחושות שאנשים חווים בעת אכילת אוכל טעים, השגת רווח כספי או קבלת כסף במתנה. הדופמין שמופרש במוח כתוצאה משיתוף מידע, לייקים ותגובות, מייצר תחושת הנאה, אך השפעתו פגה לאחר זמן קצר, מה שיוצר צורך לשחזר את התחושה שוב ושוב.
ככה מתמכרים.
במחקר שערכה לורן שרמן, מהמרכז למיפוי המוח של אוניברסיטת קליפורניה, לקחו בני נוער בגיל 13-18, אשר התבקשו להעלות תמונות לרשת חברתית. בצילומי MRI, נבחנה פעילות המוח של בני הנוער כאשר הביטו במספר ה'לייקים' שכל תמונה קיבלה.
"כאשר בני הנוער ראו את התמונות שלהם עם מספר גדול של לייקים, הבחנו בפעילות לרוחב מגוון אזורים במוח", כתבה שרמן, "זה היה החלק במוח שמתקשר לתחושת תגמול. החלק הזה מתעורר לפעילות כתגובה לאכילת שוקולד, או לזכייה בסכום כספי".
מדוע ואחרי מי אנחנו עוקבים ברשתות החברתיות?
בדרך כלל בפייסבוק / איסטגרם / לינקדין וכדו' אנו עוקבים אחרי אנשים שמעניינים אותנו, מצחיקים אותנו, נותנים לנו ידע ומספקים את יצר הסקרנות והמציצנות שלנו. כמו כן אנו נמצאים בקבוצות של תחומי עבודה ועניין משותפים.
רבות נכתב אודות החרדים ברשתות החברתיות, אך אני רוצה להרחיב על קהל חדש וייחודי למגזר. אלו שלא נמצאים בפייסבוק ובטח לא באינסטגרם ובסטורי שבו, אך יש לו סמרטפון מוגן (יותר או פחות) עם וואטסאפ ובשנים האחרונות עם פתיחת האופציה של שיתוף ה'סטטוס' זה הפך לכלי לפרסום אישי מחד וכלי פרסומי מאידך.
מהו בעצם הסטורי/סטטוס?
להבדיל מהעלאת תמונה / סרטון משמעותי בפיד של פייסבוק או אינסטגרם, כזה שנשאר לעד, הסטטוס נעלם אחרי 24 שעות. למה כזה מהר? כדי שנתמכר, שניכנס שוב ושוב כדי שלא נפספס שום דבר.
לקח זמן עד שאנשים הבינו את השימוש בו, אך ברגע שזה תפס - זה תפס. אנשים מעלים בו את כל סדר יומם, החל מהקימה בבוקר, צחצוח השיניים, תיעוד הדרך לעבודה, העבודה, הארוחות, הילדים ועד הלילה טוב בחזרה הביתה.
את מי זה מעניין?
טוב, אולי זה לא באמת מעניין. בגדול זה מספק את יצר המציצנות האנושי, לראות את החיים של המפורסם. כך שאם אתה שחקן / זמר / שף מפורסם, אדם מוכר, סביר להניח שיש מאות ואלפים שעוקבים אחרי כל פסיעה שלך. אתה מעלה תמונות וסרטונים מההוואי, מאחורי הקלעים, דברים טיפשיים ואנושיים או שטויות גמורות. מתברר שיש לזה קהל, בטח אם אתה מצחיק או מעניין. ויש באמת כאלו שחיים בעולם תוכן מעניין ויכולים להראות אותו בכלי הזה.
חברות רבות משתמשות בסטורי של האינסטגרם להראות את הפאן האנושי של העבודה בהם. מאידך, רבים (או הרוב) מראית את החיים המשמימים שלהם וכנראה שמלבד חבריהם הקרובים, אף אחד באמת לא מתעניין בזה. רק שלהבדיל מאינסטגרם / פייסבוק - שם אני נמצא ועוקב אחרי מי שמעניין אותי / בגילי / מתחומי העניין שלי, בוואטסאפ אנחנו יכולים לראות רק את הסטטוסים של מי שאנחנו שמרנו את המספר שלו והוא שמר את שלנו.
בתקופה הראשונה של הסטטוס בוואטסאפ, כולנו ראינו רק את מה שהמשפחה שלנו וחברים שלנו העלו. אולי גם כמה חברים מהעבודה וההיסטוריה שהיו שמורים אצלנו בזיכרון. ככל שעבר הזמן, אנשים הבינו את הפוטנציאל הטמון בסטטוס לפרסום עצמי ועסקי. אנשים פתחו קבוצות לשמירת מספר, בהם אתה שומר מספרים של מאות אנשי קשר והם שומרים אותך, ומכיוון שכל המספרים מילא נשמרים בענן אין הגבלת כמות.
נוצרה מציאות בה אלפי עסקים קטנים מצאו אפיק פרסומי ללא עלות. מבצעים שונים ומשונים בסגנון: "כל מי שיעלה לסטטוס יכנס להגרלה על סירוק פאה חינם" / "המפרסם אצלו עם מספר הצופים הגדול ביותר יקבל נסיעה חינם" / "מארז פירות חתוכים לשולחים הודעה עכשיו" וכדו'.
אני מכיר בעלי עסקים ונותני שרות חרדים עם עשרות אלפי צפיות בסטטוס, זו עבודה מסביב לשעון. יש גם משרדי פרסום שמחזיקים ברשימות של "סלבריטאים בסטטוס" ומפרסמים שם בצורות שונות.
האם זה יעיל? ברור שלא כמו הפרסום המסורתי, בכלי התקשורת, במודעות וכדו', שם כמות הנחשפים עצומה עשרת מונים, והיא נמצאת זמן רב יותר מאשר בסטטוס.
אך רגע לפני שניגע בבעלי העסקים, אני רוצה להתייחס לאלו שמפרסמים אודות עצמם והחיים של עצמם.
זה לגיטימי ומותר לפרסם מה שבא לכם ואיך שבא לכם. כל עוד ואתם מפרסמים למשפחה הקרובה והחברים, זה נחמד ומרתק לראות שאכלתם לארוחת בוקר פריכיות אורז עם טונה וחמוצים. אנשים אוהבים להציץ לחיים של אחרים וכל עוד זה לא מוגזם וטרחני זה בסדר.
אבל אם יש לכם איזושהי מטרה שאנשים גם יצרכו שירותים ומוצרים שאתם מספקים, אם אתם לא רוצים שאנשים ישימו אתכם ב'השתק' (אין דרך חזור), תחשבו איזו תועלת אתם נותנים לצופה. האם הצופים שלך יפספסו משהו אם הם לא יראו את הסטטוס עם תמונת המשפחה בגינה הציבורית? נכון זה מידע מרתק ומעניין, האם זה קריטי שיראו את כל אלבום התמונות המשפחתי מהגן הציבורי?
האם הסטטוסים משעשעים? כייפים? לחילופין – האם הם מלמדים משהו חדש? האם יש בהם משהו שיגרום לעוקבים שלכם לשתף עם חברים או קולגות כדי שהם לא יחמיצו משהו חשוב? אל תהיו מאלה שמעלים דברים רק בשביל להעלות דברים. חשבו איך לייצר תוכן איכותי ואיך לעשות כיף ומעניין לקהל.
בקיצור, הנקודה היא כזו: אם התוכן שאתם מעלים לא משפר/ מקל / עוזר לפתור או להתמודד עם בעיה מסוימת או לחילופין, אם הוא לא מעלה חיוך על השפתיים – אל תצפו שהוא יצליח להשיג עבורכם משהו.
היתרונות לפרסום בסטטוס:
- זה חינם
- זה מגיע לאנשים שלכאורה מכירים אותך, סומכים עליך וקשורים אליך
- יש קשר ישיר בין נותן השירות / המוכר ללקוח
החסרונות לפרסום בסטטוס:
- אין שום אפשרות לטרגט. זאת אומרת שאם את מפרסמת איפור, גם כל הגברים יראו את הפרסום למרות שזה לא רלוונטי עבורם. כמו כן, כמות לא מצביעה על איכות. גם אם יש ל"משפיענית הסטטוס" 20 אלף צפיות, אם אני רוצה לפרסם מוצר איכותי ספציפי - יתכן מאוד שעדיף לי לפנות ישירות ל-500 אנשים שהמוצר רלוונטי עבורם. וזכרו - שהציבור הכללי, הדתי לאומי והערבי - פחות משתמשים בכלי הזה.
- המיקום לא רלוונטי. אם אתה ספר ומספר בירושלים, זה לא רלוונטי ולא מעניין את מי שגר בבני ברק. כך שבאותו רגע שאני יראה פרסום למספרה בירושלים, אני ילחץ על השתק.
- ברגע שאדם לחץ על השתק, הוא לא יראה יותר שום סטטוס שלך. הוא אפילו לא ידע שאת/ה העלית סטטוס. גם אם זה יכול להיות רלוונטי עבורו.
- ברגע שיש יותר מידי אנשי קשר, מאוד קשה להגיע ולצפות בכולם. יש זמן מוגבל בו האדם יושב עם זמן פנוי או מחכה לתור בדואר.
- הטלפון משמש ככלי עבודה, קבוצות הוואטסאפ השונות משמשות אותנו ככלי עבודה. ברגע שאנחנו מעלים פרסום / סרטון תוכן מעניין, אנשים יגיבו וישלחו הודעות. ומכיוון שזה הטלפון האישי, אי אפשר לנתק אותו מהחיים האישיים. אי אפשר גם לתת לאחרים לנהל את הכלי הזה (בניגוד לפרסום בשאר הרשתות החברתיות).
- בשונה משאר הרשתות החברתיות שאפשר להגדיר את אופן קבלת ההתראות ולהיכנס בזמננו הפנוי לקרוא אותם, הרי שבסטטוס אי אפשר לעשות את ההפרדה.
בנימה אישית
בעבר, אחרי שעשיתי פרסום על "עקבו אחרי הסטטוסים המרתקים והמעניינים של משה מנס"... היו לי יותר מ-1000 צפיות, אך מהר מאוד התברר לי שזה מציק ומטריד. הייתי מקבל הודעות ללא הפסקה - ובכל פעם הייתי צריך לבדוק האם זו הודעה דחופה מהבוס, הודעה מהקבוצה המבצעית של צוללי זק"א ת"א או סתם מישהו שהגיב ב-1:00 בלילה "חחח" על סטטוס שהעלתי בבוקר…
הפתרון בו משתמשים בעלי עסקים הוא שימוש במספר נוסף לעסק. אני מכיר זמר חסידי שמחזיק מכשיר נוסף עבור הסטטוסים. לי אישית זה פחות רלוונטי ולכן אני חוסם אנשים שאני לא מכיר ושמגיבים לי על הסטטוסים. כך אני מצליח להתגבר על ההתמכרות וההיצמדות המוחלטת למכשיר הטלפון שגם ככה אנחנו מכורים אליו בצורה מוגזמת.
ואם מישהו באמת רוצה לראות את הגיגי ופרסומי - שיעקב בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. ואם אין לו - הרווח כולו שלו, הוא לא הפסיד כלום. בידיעה.