אאא

כמעט 35,000 ישראלים נספו בתאונות דרכים מקום המדינה, 34,633 אם אתם רוצים במדויק, ממוצע של 475 בשנה (!). הנתונים המחרידים הללו מסתירים בכנפיהם חיי מאות אלפים אחרים שהתהפכו בשל פציעה בינונית-קשה ולא שבו לאחור, וחיי מיליונים שהושפעו לרעה בשל פציעת/מות קרובם.

תמיד כשמדברים במונחים של מחלה שממיתה רבים, תאונות הדרכים לא נמצאת בכלל על השולחן. מזכירים את הסרטן, את סיבוכי הלב, את תופעות הלוואי של עישון ובשנתיים האחרונות את הקורונה - אבל תאונות דרכים לא.

הרציונל הרפואי ברור מאליו: זה לא 'בר טיפול תרופתי' וכ-99% מהתאונות נגרמות כתוצאה מטעויות אנשים, או עבירות בזדון של נהגים לא זהירים, אבל התפיסה השגויה מביאה לקורבנות.

המדינה חייבת להסתכל על תאונות הדרכים כאיום קיומי. כפשוטו. בתפיסה כזו, שתוביל להקמת צוות בין משרדי וועדת שרים בראשות ראש הממשלה, סוף סוף יכאבו באמת כל הרוג או פצוע, ולא כסיסמה חלולה.    

ראש הממשלה נפתלי בנט ושרת התחבורה מרב מיכאלי. תאונות הדרכים צריכות להיות בראש מעיינם (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
ראש הממשלה נפתלי בנט ושרת התחבורה מרב מיכאלי. תאונות הדרכים צריכות להיות בראש מעיינם (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
הגדלה

הקדמה זו, שנכתבה על קצה המזלג, הובילה אותי לפעול בתפקידי הקודם - עורך דיגיטל וחדשות בגלי צה"ל - למען יחס תקשורתי בנושא, ולהקים את מיזם "יותר ממלחמות", שמטרתו לעורר את ידיעת הציבור לסכנות הקיימות בכביש ולמה.

נקפוץ שנה קדימה, והנה אנחנו כאן, ואני באתי לספר לכם על חשש נוסף שמקנן בתוכי, אחרי החרדה משחייה עליה סיפרתי לפני כמה שבועות: פחד לנהוג.

סיימתי לימודי נהיגה לפני כחצי שנה, אחרי כ-40 שיעורים ו-5 מבחנים מעשיים, בסיומם קיבלתי רישיון, שלא גרם לי יותר מדי לקחת את ההגה לידיים. זאת אומרת נהגתי פה ושם, אבל לא בתדירות גבוהה ובטח לא בקביעות. ההבנה שיש בידיי אקדח מסוכן בדמות הגה, שסיבוב פנייה לא נכון או לחיצה יתרה על הדוושה יכול להרוג ילד או לפצוע אותי, לא נתנה לי מנוח.

כן, אני יודע שאלו החיים, שאנחנו אחראים רק על ההשתדלות והקב"ה פועל כפי הבנתו בכל הנושאים, אבל עדיין - למה שאכניס את עצמי לסבך הזה? אני הרי לא נושא בכיסי סכין.

כדי להפיג את המתח, ולהרגיש בטוח יותר משהרגשתי קודם, החלטתי לקחת שיעורי למידה נוספים על אף שקיבלתי רישיון לפני רגע. לא בדקתי, אבל ייתכן שאני מהראשונים אי פעם שעשו את זה.      

לימודי נהיגה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
לימודי נהיגה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הגדלה

עיקר הבעיות שלי בנהיגה קשורות בדרך בה אני מסובב את ההגה ובפחד שלי להיכנס יתר על המידה בכביש צר, על אף שרכבים רבים חלפו בו לפניי ויחלפו אחריי, וגם בהליכי הלמידה החדשים, השתדלתי ללמוד תובנות לחיים:

כשאתה עושה משהו, אל תפקפק: בכל כניסה למעגל תנועה היה לי את הרגע הנוסף לחשוב, שמא רכב אחר נכנס למעגל, אבל המורה הבהיר לי: נכנסת? תתקדם לכיוון היציאה. להתלבט זה טוב והפזיזות מן השטן, אבל ברגע שאתה בתוך האירוע, תפעל במהירות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תסתכל הכי רחוק שאפשר: בכביש, כדי לבנות מסלול נהיגה תקין, מומלץ לצפות את העתיד הרחוק ביותר הנראה לעין. זו אחלה דרך להתנהל בחיים שלנו.

תשחרר את ההגה כבר בחצי הסיבוב: אם אתם רוצים להנהיג משהו מסוים, משפחה או קהילה, דעו מתי לשחרר ולתת לאנשים להתנהל לבדם. תפיסה תמידית יכולה להוביל להתהפכות.

בעצור תבצע עצירה מוחלטת: מירוץ החיים הוא בלתי נגמר, אבל אם כבר יצאתם לחופשה, או אנחנו שזכינו ליום מנוחה כל שבעה ימים, תנצלו אותה. תתמקדו בלהתנתק מהיום-יום. להתנתק לגמרי.

אני לא יודע איזה נהג אהיה, ואני מקווה שלא תצא תקלה תחת ידי, אבל אני לפחות יודע שהשתדלתי בכל ליבי. ברגע שתרגישו שאתם במקום שלם, הקב"ה ישלים את היתר.