ייאמר ברור. זה בלתי נסלח. אסור להשתיק. חייבים לטפל בלי משוא פנים. בחכמה וברגישות!
עכשיו, אחרי שאמרנו את זה ברור, בואו נבדוק את עצמנו עם שאלה לבדיקה אישית.
יש שלוש תגובות אופייניות שאנשים מגיבים, כשהם שומעים בסביבתם על עוולה נוראה שקרתה למאן דהוא, עוולה שאין להם קשר ישיר או עקיף אליה, והם לא נפגעו ממנה בכלל.
ישנם כאלו שמיד מגיבים בתגובה קיצונית במיוחד, הם שוצפים וגועשים, הם החליטו מיד מי האשם, והם דורשים משפט שדה, כאן ועכשיו בכל מחיר, אין אצלם שום ספק. אין צד שני. אסור לשתוק. כל דבר שתאמר להם, רק יגביר את כעסם. הם מתגלים כמעורבים רגשית בסיפור. הם יאשימו אותך בהשתקה והסתרה, אם רק תנסה להרגיע אותם - הם יצרפו אותך גם כן ל'קבוצת הפוגעים' או שיתעקשו להטיח בך - 'גם אתה מהחרדים המשתיקים האלו'...
ישנם את אלו שמגיבים מיד בקיצוניות הפוכה, הם אוטומטית נזעקים מרה, "מה פתאום, רגע - מי אמר שזה נכון, בכלל לא בטוח שמה שמספרים אכן קרה, הכל כאן אינטרסים אישיים, יש גם צד שני, זה לא יתכן שזה קרה, אני מכיר את האנשים וזה ממש לא מתאים להם, 'אין כלום כי לא היה כלום', צריך להשתיק את הסיפור ולתת לדברים להתברר, אסור לדבר לשון הרע, אני לא רוצה לשמוע כלום, זה עושה לי ממש רע, זה גומר אותי. שקט..."
וישנה הקבוצה השלישית, ששום דבר שקורה סביבם לא באמת מעניין אותם. הם מגיבים באדישות וחוסר עניין, שום דבר ממה שקורה מסביב לא משנה להם, והם ממשיכים בעיסוקיהם הרגילים מי בתלמוד תורה ומי בעסקים. כמה שתנסה לעניין אותם במה שקורה, לא יעזור לך, הם עסוקים בשלהם ושום דבר לא יזיז אותם מהריבוע שלהם.
השאלה היא: בכנות, על איזו מהקבוצות הללו אנחנו נמנים?
ולמה זה כל כך חשוב?
כי תגובתם הרגשית-קיצונית של אנשים, אם היא נמשכת יותר מדי, יכולה ללמד ולהוות תמרור אזהרה – בעיקר לעצמם - על סוגיות מורכבות ורגשיות בחיים הפרטיים שלהם, בעיות ומועקות שהם צריכים לפתור ולסדר עם עצמם - בלי שום קשר לעוולה שבגינה הם תפסו צד בסיפור המתגלגל.
כל תגובה רגשית קיצונית על עוולה, כל תגובה מתמשכת שהלב נסער ממנה, תגובת נגד שלא נותנת להמשיך את החיים הלאה, וכל נקיטת עמדה קיצונית וחד משמעית שאפשר לשים לב שמעורבים בה אמוציות אישיות כמעט בלתי נשלטות - תגובות אלו קוראות לאדם לעשות עם עצמו בירור מעמיק ויסודי -עדיף עם איש מקצוע - על מה התגובות האלו 'יושבות'...
אין הכוונה על תגובה עניינית ומידית שאדם מגיב למשמע העוולה שקרתה מסביב. האדם הוא יצור חברתי דעתני ובאופן טבעי וספונטני הוא מגיב למשמע חוסר צדק שהוא נחשף אליו, ואם הוא מקפיד על הלכות לשון הרע – הוא גם שוקל את מילותיו.
כוונתנו לתגובה שהעירה אצל המגיב דובים מרבצם. הוא לא מניח לעוולה - נכונה ככל שתהיה - לעבור לסדר היום, הוא לא מניח לעניין, ובכל הזדמנות הוא מעלה את העוולה על סדר היום בלהט לא מוסבר, ואם הסביבה מגיבה לו באדישות מה – הוא מיד מקטלג גם את אלו כשייכים 'לצד של הרעים' בסיפור...
גם אם בוער לנו באובססיביות מרובה, להעלות את העוולות של 'הציבור החרדי' לסדר היום, וגם אם אנו נוקטים ב'עמדת המשתיק' בכל מחיר – כדאי שכולנו נבדוק בכנות וביושר פנימי, איפוא העוולה הזו תפסה אותנו אישית, ועל מה יושבת תגובתנו הרגשית הקיצונית כל כך שאיננה נרגעת.
ואם חלק מאתנו מגלים בעצמם ששום דבר מסביב לא מעניין אותם, הם חיים רק לעצמם ועושים 'רק מה שטוב להם', הם לא חושבים כמו יהודי טוב איך לעשות את העולם שמסביב טוב יותר - מה שנכתוב אודותם בשלב זה לא יעזור, הם פשוט לא בעניין. הדובים שרועים על רבצם... רק דבר אחד יעיר אותם מהחלום - אם חלילה תתקרב לכיוונם העוולה - או אז אין ספק, קולם ישמע לפתע בקיצוניות רגשית מתמשכת, ואז - כבר אמרנו - כדאי שיבדקו את עצמם, מדוע דווקא אצלם התעוררו הדובים מרבצם...