פגשתי בתקופה האחרונה שלושה אנשים. שלושה סיפורים שונים לגמרי, שלושה עולמות רחוקים, אבל ככל שהקשבתי להם הבנתי שכולם מגיעים מאותה סיבה שורשית אחת ששורפת להם את הנשמה.
הסיפור הראשון הוא על יהודי יקר, נשוי עשר שנים, אבא לחמישה ילדים, שבבת אחת עולמו חשך עליו. "היא אמרה לי שאם אני לא הולך לטפל בעצמי, היא לא יכולה לחיות איתי יותר", הוא סיפר לי בעיניים כבויות. אשתו טענה שהוא חסר אחריות, מתנהג בפזיזות, לא מתפקד ולא לוקח שום סמכות הורית.
היא בכתה לו: "אני לא יכולה להיות גם אמא וגם אבא בבית, כל חודשיים אתה בעבודה חדשה ובחלק מהזמן אתה בכלל לא עובד, לא אכפת לך מכלום!". הוא נשלח לבדיקות קשב וריכוז שיצאו תקינות לחלוטין, והוא ישב מולי חסר אונים ואמר: "אני יודע שהיא צודקת, אבל זה חזק ממני, אני לא מצליח לשלוט בהתנהגות הזו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשחזרנו אחורה לימי ילדותו, הוא נחנק מדמעות: "גדלתי בבית נוקשה ותובעני מדי, מקום שבו ההורים שלי הענישו בלי סוף וציפו ממני להיות מושלם תמיד. הכל נמדד בציונים, לא היה מושג כזה להירגע או ליהנות".
והנה הסיפור השני פגשתי יהודי. תלמיד חכם שיושב ולומד מהבוקר עד הערב, אדם שכולו חסד ונתינה, אבל הוא ישב אצלי ובכה בכי תמרורים. "אתה האדם הראשון שאני מספר לו את זה", הוא לחש, "אומרים שדברי תורה משמחים, שעזרה לזולת נותנת סיפוק, אבל אני מרגיש ריק.
אני מרגיש תמיד שלא עשיתי מספיק, שלא עשיתי מושלם, שהשם לא מרוצה ממני. אני לומד עוד ועוד, עוזר בחוץ ובבית, אבל הלב שלי חלל בקרבי. אני מרגיש שאני כבר שנים אוכל מלח, עושה מעל כוחותיי ועדיין מרגיש אפס". ושוב, כששאלתי על הילדות שלו, שמעתי כמעט מילה במילה את אותו הטקסט: "גדלתי בבית נוקשה ותובעני, הכל נמדד רק בהישגים וציונים, אסור היה לטעות אף פעם. הכל בא על חשבון השקט הנפשי שלי".
והנה הגיע הסיפור השלישי. בחור ישיבה מצוין, אימו התקשרה אליי בחרדה אחרי שיחה מהמשגיח. "הילד לומד רציני", אמרו לה בישיבה, "אבל הוא לא משתתף בשיעורים, לא עושה מבחנים, פשוט נמנע מהכל. ממה הוא מפחד? למה הוא חריג כל כך?". כשדיברתי עם הבחור ברכות, הוא חשף את אותו פצע מדמם: "גדלתי בבית נוקשה, הורים מענישים, ציפייה לחנוק רגשות ולהיות תמיד הכי מוצלח.הוא הוסיף שגם בישיבה הקטנה הכל היה תובעני, הכל נמדד בציונים".
אני מספר את כל זה כי אני פשוט לא יכול לתאר במילים כמה אנשים סובלים מהרעה החולה הזו. זו בעיה אכזרית שהורסת לאנשים את החיים, לוקחת מהם את שמחת החיים וגורמת להם לא ליהנות מכלום. לכל שרשרת הסיפורים האלו יש מקור אחד והוא הכלוב השקוף של הסטנדרטים: המצב שבו אתה פשוט לא מסוגל להרפות.
יש אנשים שמסתובבים בעולם עם תחושה פנימית בוערת שהם אף פעם לא מספיק טובים. זו אמונה עמוקה שיושבת בתוך הלב ולוחשת בלי הרף: "אתה חייב להתאמץ יותר! אתה חייב לעמוד ברף הבלתי אפשרי הזה!". אלו סטנדרטים מוגזמים ודרישות נוקשות שאדם מציב לעצמו, ובדרך כלל הכל מגיע רק כדי לברוח מהפחד המצמית מביקורת. המרדף הזה אחרי השלמות גורם ללחץ קבוע שחונק את הנפש, אדם כזה פשוט לא מסוגל להאט את הקצב, לנשום או להיות לרגע. הוא חי עם שוט פנימי של ביקורתיות עצמית אכזרית, והסכמה הזו פשוט מכלה כל חלקה טובה של שמחה ואיכות חיים.
ההרס של הסכמה הזו , הוא פוגע ומכה בכל מרחבי החיים ובכל התחומים כולם. אמא יכולה להיות האמא הכי מדהימה ומסורה שיש בעולם, אבל בתוכה פנימה היא תרגיש כל הזמן שהיא אמא גרועה, לא טובה ולא בסדר, כי השוט הפנימי לא מפסיק להכות בה; וככל שהיא תשקיע יותר בילדים שלה, כך תתעצם בתוכה התחושה המרה שהיא אף פעם לא מספיק טובה.
גבר יכול להיות הבעל הכי טוב ומתחשב, אבל ברגע שהסכמה הזו פועלת בתוכו, אז לא משנה כמה הוא ישקיע באשתו, כמה יפנק, יקשיב וידאג – עמוק בפנים הוא תמיד ירגיש שהוא בעל כישלון וגרוע. אדם יכול לעבוד את האלוקים בצורה הכי רצינית, עמוקה ומסורה שיכולה להיות, ועדיין הוא תמיד ירגיש רע עם עצמו, חי בתחושה קבועה של חוסר, דכדוך ויובש, בטוח שהשם בכלל לא אוהב אותו ושהוא רק צריך לעשות עוד ועוד ועוד.
לא תהיה לו מנוחה של שנייה אחת בחייו, כי הקול הפנימי לוחש לו שכל מה שהוא עושה הוא פגום ולא מספיק. הסכמה הזו משתקת ומחריבה גורלות; יש אנשים שהיו יכולים להגיע להצלחות פנומנליות בחיים בכל תחום שרק יבחרו, אבל בגלל הפחד המצמית מביקורת והחשש הנורא שהתוצאה לא תהיה מושלמת, הם פשוט נמנעים מכל דבר שקשור להערכה או למבחן. ומנגד, יש אנשים שמרוב שנפשם קצה בקול השוט הזה שמבקר אותם בלי הרף, הם פשוט פונים אל הקצה הקיצוני ביותר ובוחרים בחיי הפקרות ופזיזיות.
החיים שלהם נהרסים לחלוטין בפרנסה, בזוגיות, בהכל רק בגלל שהם היו חייבים לעשות מעשה נואש כדי להשתיק ולו לרגע את הקולות האכזריים האלו שבתוכם.
לנפש שלנו קשה מאוד, לפעמים כמעט בלתי אפשרי, לחיות עם האמונה החונקת הזו. לכן היא מתחילה לפעול בכל מיני דרכים ומנגנונים רק כדי לברוח ולא להרגיש את הכאב המר והשורף של הביקורת. אבל כאן טמונה הטרגדיה: הפעולות האלו עצמן מביאות על האדם סבל אדיר, ורוב הזמן הן בכלל לא מצליחות להרגיע את הכאב, כי השוט הביקורתי ממשיך להכות בפנים בלי רחם. האדם רץ הכי מהר שהוא יכול, רק כדי להישאר באותו מקום כואב.
הוא משלה את עצמו שאם הוא רק ילמד עוד דף, או אם הוא רק יברח מעוד מבחן, או אם הוא יתנהג כאילו לא אכפת לו מכלום השוט הפנימי יפסיק להכות. יש את אלו שבוחרים בכניעה, כמו אותו תלמיד חכם שמכלה את כוחותיו במירוץ מטורף להיות מושלם ומכיל בתוכו לחץ הרסני, מנגנון שהביא אותו להרס פנימי מוחלט הוא איבד את שמחת התורה, מרגיש ריקנות תהומית, וחי בתחושה קשה שכל מה שהוא עושה זה כמו לאכול מלח, עד שליבו חלל בקרבו והוא כבר לא מסוגל ללמוד או לעשות כלום.
יש את אלו שבוחרים לברוח דרך הימנעות, כמו אותו בחור ישיבה שפשוט דוחה משימות ומבחנים כדי שלא ימצאו בו חיסרון והביצוע שלו יעמוד תחת הערכה, מנגנון שהביא אותו להרס חברתי ולימודי בישיבה הוא הפך לחריג ומבודד, נתפס בעיני הרבנים כמי שמסתתר ומפחד, ומוצא את עצמו תקוע במקום בלי יכולת להתקדם.
ויש את אלו שבוחרים בפיצוי יתר, כמו אותו בעל מהסיפור הראשון, שהולך לקצה השני ומתפקד בצורה כזו שכלל לא אכפת לו מסטנדרטים, מאחריות או מחוקים, מנגנון שהביא אותו לסף חורבן הבית הוא לא מצליח להחזיק מעמד בשום עבודה, מתנהג בפזיזות, וגורם לאשתו להגיע לקצה גבול היכולת שלה עד כדי איום מפורש בפירוק הנישואין.
וחשוב לי מאוד להדגיש ולהבין התחושה הזו, שאתה אף פעם לא מספיק טוב, לא תמיד מתחילה בבית. לצערי העמוק, מהמקרים הרבים שמגיעים אליי, אני רואה המון אנשים שסובלים מהמצב הקשה הזה לא רק בגלל ההורים שלהם. אצלם, הכל התחיל דווקא מהישיבה שבה הם למדו כבחורים. לפעמים, הישיבה יוצרת סביבה שהיא נוקשה מדי, תובענית ולפעמים אפילו מענישה. זה מקום שבו מצפים מהבחורים לחנוק את הרגש, לעולם לא לטעות, ולהיות תמיד "הכי טובים שיש".
בין כותלי הישיבה, הכל סובב סביב הישגים, ציונים וביצועים רק שהפעם מדובר בהישגים לימודיים ורוחניים. במציאות הנוקשה הזו, מילים כמו הנאה, רוגע או משחק פשוט לא קיימות בלקסיקון, והכל קורה על חשבון השקט הנפשי של הבחור. המרדף המטורף הזה אחרי השלמות, שמגיע לפעמים רק כדי לברוח מהפחד מביקורת, מייצר לחץ קבוע בנשמה. והתוצאה המכאיבה היא שבחור צעיר גדל להיות מבוגר שחי עם שוט פנימי, ופשוט לא יודע איך לנוח מעצמו. לצאת מסכמה כזו זה תהליך עמוק, משום שהביקורת והפרפקציוניזם הלא-ריאלי הזה הפכו לאורך השנים ממש לחלק מהתאים שלנו, לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.
אבל אפשר לעשות שינוי, ואפשר לצאת מזה. כשיוצאים מהכלוב הזה, ההרגשה היא של מעבר מחושך מוחלט לאור גדול, פשוט מתחילים לחיות באמת. ישבתי עם כל אחד משלושת היהודים האלו ועברנו יחד עבודה טיפולית עמוקה וממוקדת. פירקנו את השוט הפנימי, למדנו לזהות את הקולות של העבר, ונתנו לנפש שלהם את מה שהיא הייתה כל כך צמאה אליו את הרשות פשוט להיות, לטעות ולנשום. והשינויים היו מרגשים בצורה שאי אפשר לתאר.
אותו בעל, שהתנהג בפזיזיות ובחוסר אחריות מוחלט כפיצוי יתר, התחיל להבין מה מנהל אותו; הוא מצא עבודה קבועה, לקח אחריות מלאה על הבית, והחזיר למשפחה שלו את היציבות והשקט שהיו חסרים להם כל כך. אותו תלמיד חכם, שהיה מיוסר ואכל מלח מרוב כניעה לפרפקציוניזם, התחיל לראשונה בחייו ליהנות מהלימוד שלו, להרגיש סיפוק אמיתי מהתורה ומהחסד, והלב החלל שלו התמלא בשמחת חיים פנימית ומנחמת. ואותו בחור ישיבה, שברח מהכל דרך הימנעות, מצא את האומץ לעמוד מול המבחנים והשיעורים בלי פחד, השתלב בצורה נפלאה בישיבה, והפסיק להרגיש חריג או מבוהל.
עכשיו, רגע לפני שאתם ממשיכים הלאה וסוגרים את הכתבה, תעצרו דקה ותסתכלו לעצמכם בעיניים במבחן קצר וחודר. האם כשאתם סוגרים את הגמרא או חוזרים הביתה מהעבודה, אתם באמת מרגישים סיפוק, או שהדבר הראשון שעולה לכם בראש זה מה שלא הספקתם? האם כשמישהו נותן לכם מחמאה, אתם מרגישים זיוף עמוק בפנים? האם אתם דוחים משימות פשוטות רק בגלל הפחד שהתוצאה לא תהיה מושלמת? אם עניתם כן השוטר הפנימי מנהל גם אתכם. תזכרו תמיד את הטרגדיה הגדולה של הכלוב השקוף: השוטר הפנימי הזה לא מחפש תוצאות, הוא מחפש דם, והוא ניזון אך ורק מהמאמץ הבלתי פוסק וההלקאה העצמית שלכם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת! יהי רצון שנזכה בשבת הזו להשקיט את הקולות המבקרים, להניח לשוט הפנימי, ולמצוא בתוכנו תמיד את הנקודות החיוביות והטובות. שנלמד להביט בעצמנו ובסובבים אותנו בעין טובה, בחמלה וברכות, ומתוך האור הזה נזכה להגיב לכל דבר בחיים. שבת של מנוחת הנפש, רוגע ושמחה אמיתית.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות