עבור מי שמבקר בקליניקה של הרב מנחם אינגבר, המראה הראשון שמקבל את פניו הוא קיר עמוס בתעודות, הסמכות ואישורים. אך מאחורי הקיר המרשים הזה עומד סיפור חיים מרתק, שנע על הציר שבין פתיחות אמריקאית ללמדנות חסידית נוקשה, ובין שולחן הטיפולים לחדרו של האדמו"ר.
בשיחה פתוחה ומרתקת ב'אולפן כיכר', חושף הרב אינגבר את התחנות שעבר, החל מהרגע שבו הציב להוריו גבול בגיל 14 כשהחליט להפוך לחסיד, דרך השליחות הטיפולית שקיבל ישירות מבעל ה"פני מנחם" מגור, ועד לתובנות המקצועיות שלו כמי שעומד בחזית הטיפול בטראומה ובחוסן קהילתי בשנים האחרונות.
הילד האמריקאי שרצה גארטל: איך הכל התחיל?
"למען ההגינות והכינות הרפואית, חשוב לי לעשות סדר", פותח הרב אינגבר בתיקון חשוב. "סיימתי תואר שני בפסיכולוגיה כבר לפני 30 שנה בחו"ל. כשהגענו לארץ, היו חסרות לי השלמות מסוימות כדי לקבל את הרישיון הרשמי של משרד הבריאות כ'פסיכולוג'. הייתי אז כבר אב לשמונה ילדים, והעול הגשמי והטכני הכריע. במקום זה, פניתי לעבודה מעשית ממוסדת – אני פסיכותרפיסט מוכר, עובד שנים ברווחה, בביטוח לאומי ובצבא. הרישיון הוא כלי של בקרה ואחריות, ואני תמיד אומר לדור הצעיר: לכו ללמוד בתוכניות הרשמיות, עם כל ה'פיצ'יפקס' והתעודות".
השורשים של השילוב הייחודי הזה נמצאים עמוק בילדותו בארצות הברית. אביו התחיל כמנהל תלמוד תורה של קירוב, ובהמשך, מתוך זיהוי הקשיים של המשפחות, פנה לאקדמיה והפך לפרופסור לפסיכולוגיה.
"גדלתי בבית 'יקי' מודרני", הוא מספר בחיוך. "המסלול הטבעי שלי היה אמור להיות ישיבה-אוניברסיטה (Yeshiva University). אבל בקיץ אחד, אחרי הבר מצווה, הגעתי לקאמפ שבו היו חסידים, ונדלקתי. משך אותי החום, ה'וורמקייט' (חמימות), והחשיבות של כל חלקי העבודה – לא רק הלימוד, אלא גם התפילה והחסד. במיוחד משכה אותי חסידות גור. ראיתי שם אנשים שיודעים 'לרקוד על שתי החתונות' – אנשי עסקים חברמנים, ומצד שני חסידים אמיתיים. כשהגעתי לארץ כבחור צעיר, ראיתי אברכים שמגיעים להתפלל מנחה עם הרבי, הם שמים חליפה וגרטל, ומלמטה מבצבצים המכנסיים הירוקים של המילואים. אהבתי את השילוב הזה שמאפשר את הכל, כמובן תחת הכוונה של התורה והרבי".
ההחלטה להפוך לחסיד בגיל 14 לא הבהילה את ההורים שלך?
"בוודאי שזה הלחיץ אותם. הם לא נתנו לי לעשות כל מה שרציתי. לקח שנתיים או שלוש עד שהרשו לי ללבוש גרטל. יום אחד, כשהתחלתי לגדל פאות ארוכות, ההורים קראו לי לשיחה ואמרו: 'תשמע, זה לא הולך ככה'. עניתי להם משפט שעד היום מלווה אותי: 'אתם חינכתם אותי שהעיקר בחיים זה יראת שמיים. אני מבין שזו הדרך שלי'. הם הרגישו קצת תקועים, אבל בסוף הגענו לפשרה – בחו"ל נהוג בגור לשים את הפאות מתחת לכיפה, אז שמרנו על זה מסודר. את כל הלבוש החסידי המלא לבשתי רק כשנסעתי לארץ".
הרב אינגבר מוצא לכך סימוכין מרהיבים בדברי האבן עזרא על משה רבנו: "האבן עזרא שואל למה משה רבנו, מי שהוציא את ישראל ממצרים והביא את התורה, היה צריך לגדול דווקא בבית פרעה – מקום של כישופים, חוכמה חיצונית ואימפריה עולמית? התשובה היא שהקדוש ברוך הוא רצה שמי שיביא את התורה לא יתפעל משום גינוני מלכות או חוכמה זרה. הוא כבר ראה את 'אמריקה' של אז, והוא יודע שהכל נמצא בתורה. הפתיחות הזו, כשהיא מגיעה מתוך שמירה על מורשת ישראל, היא כוח עצום".
המשל על חפירת המקווה בליפתא: הגבול הוא טכני, לא מהותי
כמטפל שפוגש הורים רבים בקליניקה, הרב אינגבר נתקל פעם אחר פעם בסיטואציה שבה הילד "תופס עצמאות" בגיל ההתבגרות ומשנה כיוון – בין אם זה לכיוון של ירידה מהדרך ובין אם זה להתחברות לחסידות אחרת.
"הדרך שבה ההורים שלי פעלו איתי הייתה נכונה", הוא מסביר. "לאפשר, אבל להציב גבולות בדברים שהם 'אל-חזור'. הורים תמיד מנסים לשמור על היציבות של הילד, לפעמים מדאגה אמיתית ולפעמים בגלל חוסר ביטחון של ההורה עצמו.
תחשוב על ילד שמגיע להורה ואומר בהתלהבות: 'שמעתי שמצאו מקווה עתיק מתחת לבניין בליפתא, בוא נלך לחפור שם!'. התגובה הטבעית של ההורה העייף היא: 'אל תחפור לי, אל תעשה לי בוץ, מה פתאום'. אבל אם נגיד לו: 'רגע, רעיון מעניין, צריכים לבקש רשות מהשכנים, בוא נבדוק ונשאל אנשים איך בודקים באמת עתיקות' – תן לו לדמיין, תן לו לשחק עם הרעיון. מקסימום הוא יתאכזב, אבל לפחות שמרת על היצירתיות והחלומות שלו".
"כל ילד בטבעו מתחיל עם שאיפות ענקיות. מה קורה בגיל 12 או 14? הוא הופך להיות 'כמו כולם'. חלק גדול מהסיבה היא שהוא קיבל מהסביבה יותר מדי 'לא', 'לא כדאי' ו'לא שווה'. אם הילד רוצה להיות זמר, וההורה אומר לו 'מה פתאום זמר, תהיה תלמיד חכם', ההורה לא קולט מה זה זמר בעיני הילד. הילד לא חושב על קריירה, הוא רואה אדם שמקהיל קהילות, שר ואנשים מורידים דמעות מהתעוררות. הוא רוצה להשפיע! את החלום הזה צריך לעודד, גם אם הצעדים המעשיים חייבים להיות מותאמים ומוגבלים טכנית".
הרב אינגבר נזכר במסר מעצים שקיבל מאביו כשהיה בן 14 בלבד: "קרוב משפחה עבר התקף פסיכוטי ואושפז. אמרתי לאבא שלי בהתלהבות שאני רוצה ללכת לעזור לו. אבא שלי, בעיניים של ילד, היה דמות ענקית. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני בטוח שתוכל לעזור לו, אבל תראה – הוא מאושפז עכשיו וזה מצב רציני שדורש מבוגר מוסמך עם ניסיון בשטח, לכן אי אפשר לשלוח אותך'. הוא לא אמר לי 'אתה מדבר שטויות'. הוא אמר לי שהחלום והיכולת שלי הם ללא גבולות, ורק המניעה הטכנית והגיל עוצרים אותנו כרגע. זה משפט שמלווה אותי עד היום בטיפול בילדים: הגבול הוא טכני, לא מהותי".
השליחות מה"פני מנחם": "יש לכם גנים פסיכולוגים במשפחה"
אף על פי שאביו היה פרופסור לפסיכולוגיה, הרב אינגבר עצמו בכלל פנה למסלול רבני מובהק בארץ. הוא למד בכולל, סיים תוכנית סמיכה לרבנות אצל ראש הישיבה (ה"פני מנחם") וכן אצל הרב הלדמן זצ"ל (המו"צ של העדה החרדית והרב של מחנה יהודה), ואף שימש ברבנות של משטרת מחוז ירושלים. הוא מסר שיעורים לבעלי בתים ולמד עם בחורים.
התפנית התרחשה כאשר ראש הישיבה, שהפך לימים לאדמו"ר מגור – בעל ה"פני מנחם" זצ"ל, קרא לו.
"היה בחור בישיבה שעבר תקופה קשה מאוד והסתגר בתוך עצמו", משחזר הרב אינגבר. "הרבי ביקש ממני ללמוד איתו ולתת לו חיזוק. עשיתי מה שעשיתי, למדנו ודיברנו, ולאט לאט הבחור נפתח מחדש וחזר לחברים. ה'פני מנחם' שמע על כך, ואמר לי: 'שמעתי שאביך פסיכולוג, כנראה שיש לכם גנים פסיכולוגיים במשפחה'. הוא אמר לי: 'אתה כבר נשוי, עם ילדים, אמריקאי – אתה לא תתקלקל, לך תלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה'. משם הכל נפתח, נסעתי לחו"ל, השלמתי את התארים, ומאז כבר 30 שנה אני בתחום".
הקשר המיוחד עם ה"פני מנחם" נמשך גם לאחר שהפך לאדמו"ר. "אני זוכר מקרה שהעצים אותי בצורה בלתי רגילה. הגיעה אישה לרבנית עם בעיה רגשית מורכבת של אחד הילדים. ה'פני מנחם' קרא לי ואמר: 'היא שאלה אותי מה לעשות, ואמרתי לה שזו שאלה פסיכולוגית – ואני אשאל את מנחם'. תחשוב על זה: גדול הדור, תלמיד חכם ענק, אומר לי 'אני רוצה לשמוע את דעתך המקצועית'. זו הייתה העצמה אדירה. וכשסיימתי את התואר השני וביקשתי ברכה לפרנסה, הוא בירך אותי בברכה מדהימה: 'השם יעזור שמי שצריך להיעזר – שאתה תהיה השליח הטוב עבורו'".
"משהו לא בסדר איתי": להרגיש בבית בכל העולמות
אחד המאפיינים הבולטים של הרב אינגבר הוא היכולת שלו לגשר בין קהלים שונים לחלוטין ולחוש בנוח בכל מקום. הוא דובר עברית, יידיש ואנגלית ברמת שפת אם, ונע בצורה חלקה בין העולמות.
"יום אחד חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'תשמעי, משהו אצלי לא בסדר'", הוא מספר בחיוך. "העברתי הרצאה לסטודנטים באוניברסיטה העברית והרגשתי בבית. משם הלכתי לכותל, התפללתי מנחה במניין של בני עקיבא 'מזרוחניקים' והרגשתי בבית. הלכתי ברגל דרך שוק מחנה יהודה ורחוב יפו, עצרתי להקשיב לזמר רחוב חילוני ששר שם שירים יפים והרגשתי בבית. משם המשכתי לבית המדרש הגדול של גור, למדתי עם החברותא שלי, התפללתי מעריב והרגשתי בבית. כנראה שמשהו לא בסדר איתי...".
אבל במבט עמוק יותר, הוא מסביר שזו בדיוק המטרה: "בסופו של דבר כולנו יהודים, כולנו שייכים ביחד. אנחנו לא צריכים ללמוד כל דבר אחד מהשני, ויש לנו דרכים שונות, אבל החלק של האחווה והקשר הוא קריטי".
שלושת העיגולים של החוסן הנפשי
במהלך השנים פיתח הרב אינגבר שיטה ייחודית להנחיית הורים, המותאמת במיוחד למשפחות ברוכות ילדים בישראל. "היום זה דור של מלקטים", הוא מסביר. "לקחתי אסכולות שונות מהפסיכולוגיה והתאמתי אותן לחיים שלנו בארץ. החיים פה שונים מחו"ל – שם יש בתים של שלוש קומות, וילד היפראקטיבי יכול להשתולל בקומה אחת בלי להפריע. בארץ, כשמשפחה עם ילדים גרה בדירת 120 מטר, והילד עושה את ה'שטויות' שלו בסלון של 30 מטר – זה משפיע על כל הדינמיקה המשפחתית".
כחלק מעבודתו בעמותת "מהות" העוסקת בחוסן וטראומה, הוא מגדיר את החוסן הנפשי באמצעות שלושה מרכיבים מרכזיים:
זהות, חברה, וכלים ומיומנויות.
המרכיב הראשון הוא הזהות, הכוללת את ההיכרות של האדם עם עצמו, עם "האני האישי" שלו, על כל חוזקותיו וחולשותיו. הבנת המהות העצמית הזו מסוגלת לפתור את רוב הבעיות בחיים ולהעניק לאדם בהירות פנימית.
המרכיב השני הוא החברה, המקיפה את כל הקשרים העוטפים את האדם – משפחתו, חבריו, הקהילה, הישיבה או בית הכנסת. תפקידה של החברה הוא להעניק תמיכה, דאגה הדדית ותחושת שייכות קיומית חיונית.
המרכיב השלישי והאחרון הוא הכלים והמיומנויות, שהם דרכי פעולה מעשיות להתמודדות עם מצבי לחץ, קשיים והתנהגויות מורכבות. אלו הכלים שמאפשרים לאדם לדעת כיצד לפעול בזמן אמת, במקום רק להגיב מתוך פחד או מצוקה.
"השיטה שלי אומרת: צריך להפסיק רק 'להגיב' למה שהילד עושה – להעמיד בפינה, לתת עונש יצירתי וכדומה. הורים היום לעיתים פסיביים, מתייחסים לחיידר או לבית הספר כבייביסיטר, ומתערבים רק כשיש בלאגן. המטרה היא לקחת מנהיגות והובלה. לעודד את החשיבה, המעוף והסקרנות של הילד, להבין את האישיות הייחודית שלו ולא לנסות לחנך את כל הילדים בתבנית אחת, ומאידך – לתת גבולות ברורים ועקביים להתנהגות לא רצויה".
שבירת הסטיגמה: "פסיכולוג זה לא לפסיכים, זה לאנשים חכמים שתקועים"
הרב אינגבר לא נרתע מלדבר על הנושא הרגיש ביותר במגזר – הסטיגמה סביב פנייה לטיפול נפשי ושידוכים. הוא נזכר בהרצאה שמסר לפני שנים רבות לצוות מורות בסמינר בבני ברק, שם דיבר בפתיחות על בעיות קשב וריכוז (ADHD) והפרעות התנהגות, והביא דוגמה אישית על בנו שהיה אז בן תשע, כדי לא לדבר על אנשים אחרים.
"באותו ערב אני מקבל טלפון מהרבנית שושנה אלתר תחי"ל (אשתו של האדמו"ר מגור הנוכחי, שליט"א). היא אמרה לי בדאגה: 'מנחם, אמרת שלבן שלך יש בעיות התנהגות וקשב וריכוז? אתה עוד לא מחתן ילדים, תיזהר במה שאתה מוציא על הילדים שלך מהפה!'.
כמה שנים מאוחר יותר, הבן שלי הגיע לפרקו. שדכנית התקשרה לאשתי ואמרה: 'יש לי רעיון מצוין לבן שלכם, אבל אמא של הבחורה היא מורה בסמינר, והיא רוצה לדעת אם זה הילד עם הבעיות מההרצאה...'. אז היא צדקה, המורות זכרו את זה. אבל האמת היא שהיום הציבור נפתח הרבה יותר לעולם הרגש.
לבקש עזרה זו עוצמה, זה כוח, זה לא חיסרון. פסיכולוג זה לא בשביל 'פסיכים' או אנשים פגועי נפש. רוב העבודה של פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים היא עם אנשים נורמליים, חכמים, חברמנים: ראשי ישיבות, אברכי כולל, בחורים 'שפיצים' שתקועים באיזה מחסום ספציפי בחיים. אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים.
פעם החיים דרשו מהבחור לעזור לאבא בחנות, לסחוב מים, לעשות כביסה פיזית בשוק – הוא הוציא אנרגיות, היה לו זמן לדבר עם אמא שלו תוך כדי שפשוף הבגדים במים. היום הבחורים נמצאים במסלול מובנה, כולם באותו תלם בפנימייה, והלחצים צצים פנימה. צריך עין מקצועית חיצונית שתעזור".
"אנחנו מדינה בטראומה": הלקח של הדוב המגיד ממזריטש
כמי שעובד רבות עם פיקוד העורף וארגוני ההצלה, הרב אינגבר מתאר מציאות מורכבת ביותר מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר.
"מבחינה מקצועית, בעבר הגדרנו פוסט-טראומה (PTSD) לפי תאריכים: הימים הראשונים, שבועיים-שלושה, שלושה חודשים. היום בארץ אנחנו מדברים על תקופה של חודשים ושנים, כי אנחנו לא 'אחרי' האירוע – אנחנו עדיין בתוך האירוע. זה אירוע מתגלגל. תחושת חוסר הרוגע, האופנוע שעובר ברחוב וגורם לך לחשוב לרגע האם זו אזעקה – משפיעה על כולנו. הלחץ הזה הופך אותנו לפעמים לנוקשים יותר, גם ברוחניות: 'עכשיו תגיד תהילים, עכשיו תלמד בכוח'".
כאן מביא הרב אינגבר וורט עמוק ויפהפה של המגיד מדובנא על הפסוק בישעיהו: "לֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל".
"המגיד נותן משל: יהודי עשיר, איש עסקים, מגיע לתחנת הרכבת בליפציג. סבל ניגש אליו ושואל לאן לקחת את המזוודה. העשיר מצביע על המזוודה הכחולה ואומר: 'למלון במרחק שני רחובות'. כשהם מגיעים למלון, הסבל מתחיל להתנשף, להיאנח ולדרוש סכום עתק של 50 רובל: 'אתה לא מבין כמה המזוודה הזו כבדה! העליתי אותה שלוש קומות, הגב שלי שבור!'. העשיר מסתכל עליו ואומר: 'תוריד את המזוודה ותחזיר אותה לרכבת, היא לא שלי'. הסבל נדהם: 'איך אתה יודע? הרי אמרת המזוודה הכחולה!'. עונה לו העשיר: 'במזוודה שלי יש כולה טלית, תפילין וחליפה. אם היא הייתה כל כך כבדה ויגעת בה כל כך – סימן שסחבת את המזוודה הלא נכונה'.
זה מה שאומר הפסוק: 'לא אותי קראת יעקב' – זו לא התורה שלי, 'כי יגעת בי ישראל' – אם התורה והמצוות הפכו להיות עול כבד, מתיש, מלחיץ ומפחיד, כנראה שאתם סוחבים את המזוודה הלא נכונה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו מצוות כדי שנהנה מהן, שנהיה מחוברים אליהן מתוך שמחה, אהבה ובחירה. הלחץ שאנחנו נמצאים בו משפיע לרעה על חיי המשפחה, על ההורות ועל היידישקייט שלנו".
ונתנו: סוד הנתינה והחיבור לשונה
לסיום, אם היית צריך לבחור דבר מרכזי אחד שכל אדם או הורה צריך להתמקד בו בתקופה הזו, מה הוא היה?
"השורש של המילה 'ונתנו' בצדקה. זו מילה שקוראים אותה מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה – היא נעה בשני הכיוונים (פלינדרום). כשאתה נותן, אתה בעצם מקבל. הנתינה לזולת, והמוכנות לקבל ולהקשיב למישהו אחר, הן המפתח לחוסן.
לאחרונה פגשתי יהודי מחנך, ר"מ בכיר בכיתה גבוהה בחיידר, שעשה סיור מורשת באתרי האסון של השבעה באוקטובר. הוא בא אליי בכאב ואמר: 'מנחם, חסר לי באהבת ישראל. אני עסוק כל היום בגמרא ובעבודה על המידות, ולא הרגשתי מספיק מחובר ומזועזע שם'. אני לא אומר שצריך להכניס קורס אזרחות לחיידרים, אבל אנחנו חייבים להסיר את המחיצות ולחזק את החיבור שלנו לכל חלקי עם ישראל, וקודם כל בתוך המשפחה שלנו – לקבל את השוני בין הילדים. לפעמים ילד אחד כותש את השני ואומר 'איזה שטויות יש לך בראש'. בשבילך זה שטויות, בשבילו זה עולם מלא. למה למחוק אותו?".
הרב אינגבר חותם את הריאיון במסר קיומי רב עוצמה: "תאר לך כינוס ענק שבו נמצאים גדולי הדור, האדמו"רים הכי נערצים, ראשי הישיבות הגדולים ביותר והגבירים שמחזיקים את כל עולם התורה. הם יושבים יחד, אבל הם רק תשעה אנשים. הם לא יכולים לומר קדושה, לא ברכו ולא קדיש. פתאום נכנס בחור צעיר בן 13, נער חביב שיש לו בסטה בשוק והוא משלים להם מניין – הוא העשירי! פתאום כל גדולי עולם יכולים לומר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה'.
זה הכוח של כל יהודי ויהודי, ושל כל ילד וילד. כולנו נמצאים באותה סירה, והקדוש ברוך הוא, כמו אבא, מסתכל על כל הילדים שלו בשווה. ברגע שנבין את זה, נדע להכיר את עצמנו, לחזק את הכלים הנפשיים שלנו, ונזכה לחיות חיים שמחים, רגועים ושלמים יותר".
0 תגובות