אשתף אתכם בשתי חוויות טריות מהשבוע החולף, בחזותם הם כמעט הפוכות, אך בתוכנם הפנימי הם מלמדים על מסר עמוק הנלמד מפרשת השבוע.
ביום שני התבקשתי ע"י אחד מרבותיי שאחליף אותו בסידור חופה שאמורה להתקיים באותו יום, מכיוון שאינו חש בטוב עם חשד למוטציה כזאת או אחרת ... קיבלתי את התפקיד ויצאתי לכיוון גן האירועים המיועד.
בני הזוג הם חברי קיבוץ, משני קיבוצים באזור עמק יזרעאל, כשקיבלתי את שמותיהם לצורך האישורים לעריכת החופה, שמות בסגנון מודרני ישראלי עדכני, הבנתי פחות או יותר את סגנון בני הזוג וסגנון המשפחות שלהם, אותם אני מכיר הרבה מהחופות שאני זוכה לערוך.
אך מיד כשגלשתי עם רכבי לכיוון החנייה ראיתי כי כנראה טעיתי בכתובת... אוטובוס שחנה שם פרק עשרות בחורי ישיבה! תוך כדי שהם יורדים ברינה ובצהלה, לידו אני מבחין בטנדר שמגיע, ממנו יוצאות בנות סמינר חרדיות למהדרין. כשהבנתי את הטעות ניסיתי להתקשר לחתן, אך הוא לא ענה. גם הרב ששלח אותי לא היה זמין בטלפון. ואני לא ידעתי מה לעשות. בצר לי ירדתי מהרכב והתקדמתי רגלית, ככל שהתקרבתי אל מקום האירוע השתכנעתי יותר שזו לא החתונה אליה נקראתי...
בכל אופן נכנסתי פנימה, שאלתי לשמות המשפחות והנה זה תואם. ההפתעה שלי הייתה מושלמת!
סוף דבר, הייתה זו חוויה מרגשת ביותר, מסתבר שהחתן, מפקד בסיירת חרוב, התקרב ליהדות דרך הרב זמיר כהן, וזכה לבנות את ביתו בשידוך עם בת זוג שעברה מסלול דומה. הקשר עם המשפחה נשאר יציב ואיתן באהבה ואחווה, שלום ורעות. הרכב החוגגים בחתונה העיד על כך כמאה עדים. דמעות וחיוכים התערבו, ובעיני היה נדמה שאני שותף לחזון אחרית הימים...
*
ומכאן, לחופה אחרת שערכתי בהמשך השבוע, זוג שעבר מסלול שונה בתכלית, החתן יליד הרובע היהודי בירושלים, הכלה מאחת הערים החרדיות בערי יהודה, שניהם בוגרי מערכת החינוך החרדית הקלאסית, וליתר דיוק בכיוון האולטרה שמרני.
הזוג עבר ועובר תהליך לא קל ולא פשוט, ולפחות חיצונית השילו כל סממן דתי שלא נאמר חרדי... אך גם כאן ראיתי את החלק החזק של המשפחה, הקשר עם המשפחה נשמר בהחלט! היה אפשר לראות ולמשש בחוש את ההכלה, ההבנה והאהבה שאינה תלויה בדבר, מחזה מרעיד לב היה לראות את ההורים בלבוש החרדי המסורתי מלווים את הזוג שחיצונית שונים לגמרי , כאשר גם כאן, הדמעות מציפות את כולם...
*
נביט אל האירועים במבט מתוך פרשת השבוע – פרשת ויקהל – שפותחת במילים: " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ". שם הפרשה מעיד על תוכנה, משה רבינו מוסר לעם ישראל את ציווי בניית המשכן ועוד, לשם כך הוא מקהיל אותם, רש"י מסביר כי הוא אסף אותם יחד, והתורה בוחרת בביטוי " וַיַּקְהֵל " דווקא. כי אין משמעו רק כִּנּוּס אנשים למקום אחד אלא הפיכתם לקהל אחד, בעל מציאות אחת.
רק בישראל יכולה להיות מציאות של "קהל", עם ישראל בפנימיותו הוא מציאות אחת, נשמה אחת, קומה אחת. לכן גם בהלכה יש מושג של "ציבור", יהודים יחידים המתקבצים למקום מסוים הופכים לקהל אחד, ציבור אחד. כולם יחד מהווים מציאות אחת מיוחדת ונעלית, והם יכולים להעפיל יחד לפסגות שכל אחד בנפרד לא היה יכול להגיע לשם.
גם אם באופן מעשי לא קל להגיע למציאות אידיאלית מושלמת של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש (רמח"ל – מסילת ישרים), אבל אם אנחנו מצווים – משמע זה אפשרי!
*
מן הסתם בשתי החופות שהזכרנו היו מאמצים רבים מצד שני הצדדים להגיע להבנות במטרה לקיים את השמחה בהרמוניה, ללא תקריות מצערות, אין לי ספק שקדמו להם גם זמני צער וכנראה גם כעס, אבל בסופו של יום כאשר הגיעה עת החופה, מצאו את הצד המאחד, המשפחה נתנה את חלקה, הכוח של האחדות בעם ישראל מכוח הצו האלוקי – גדול יותר, ויכול להכריע את הכף.
יהי רצון שנזכה תמיד לאהבת ישראל אמיתית- יחד שבטי ישראל .