לאחרונה התמניתי לתפקיד נוסף בעירנו חדרה, ובקצרה, זה הנוסח הרשמי של דוברות העירייה: "בישיבתה המיוחדת מינתה המועצה פה אחד את הרב בן ציון נורדמן כיושב ראש המועצה. הרב נורדמן ינהל מעתה את ישיבות המועצה... בחירתו של היו"ר החדש מסמיכה אותו להכנת סדר היום לישיבות המועצה והנוהל בהן..."
לאחר מעל שמונה עשר שנותיי כמשרת ציבור במגוון תפקידים ותארים, קיבלתי את המינוי הנוכחי... אני בספק אם זה מחמיא לי... אבל לא בזה באתי לעסוק כעת. ובכן, אגיד בצניעות כי ממרומי ניסיוני אני מסתכל כיום על כל תפקיד ומינוי ממבט של אתגר. אסביר, לאור הלקחים שאנו לומדים בפרשת השבוע.
*
השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הפרשה, שגם היא נקראת כך, פותחת במילים אלו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". המפרשים שואלים, לכאורה יש כאן כפל לשון, "ויקרא" - אל משה - "וידבר", היה אפשר לומר בקיצור וידבר ה' אל משה?!
ראיתי שמבארים בדרך זו: ה"קריאה" הזו שבה פותחת התורה, היא הקדמה והצהרה מוקדמת, עוד לפני הדיבור עצמו שמסביר את פרטי השליחות והביצוע שלה בפועל. הקריאה, אפוא, היא סוג של "קריאה אל הדגל", היא מכריזה על שליחות, מעוררת את ההבנה על עצם נתינת התפקיד, עוד לפני שנכנסים לפרטים המעשים שלו.
כך גם בסנה, כאשר משה נקרא לראשונה לשליחות הכבירה לגאולת ישראל ממצרים, הקב"ה מקדים "קריאה", "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" ואז "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".
*
ספר חדש של הרב מאניס פרידמן וד"ר אלעד בן־אלול "לא בחרתי לבוא לעולם", נפתח כך: יום אחד התקשרה אישה לרב מאניס פרידמן, שליח חב"ד במינסוטה, וביקשה את עזרתו. בנה איבד את הטעם בחייו, מחשש לשלומו נשלח למחלקה פסיכיאטרית. היות ורק לאנשי דת יש גישה למקום היא ביקשה ממנו שייגש ויבדוק את מצבו. הרב ראה את הנער יושב בחדרו, אדיש לגמרי, קורא חוברת קומיקס ומתעלם בהפגנתיות מכל השאלות שנשאל. בשלב מסוים אמר הנער, "למה אתה כל כך טורח? הכומר כבר היה פה". "ומה הוא אמר?", התעניין הרב, והנער השיב: "משהו לא משכנע, שלא כדאי לי להרוג את עצמי כי אלוקים אוהב אותי". הרב פרידמן הסכים. "אתה לא אוגר, ואלוקים לא ברא אותך כי אתה חיית מחמד חמודה שהוא אוהב לשחק איתה. אלוקים ברא אותך כי יש לו משימה מיוחדת שרק אתה יכול למלא". הוא לא רק אוהב אותך," הוסיף, "הוא פשוט הטיל עליך משימה"!...
הילד הנדהם התעשת: "ומה אם לא מתחשק לי לבצע את המשימה הזו?", שאל. "זה כבר עניין של בחירה. אתה יכול לבחור אם למלא את המשימה או לא, אבל לפחות כדאי שתקבל החלטה בעניין". באותו יום הבין הרב משהו מדהים: אנחנו צריכים להרגיש בתפקיד, לא פחות משאנחנו צריכים להרגיש אהובים.
העיתונאית סיוון רהב־מאיר הוסיפה: "הילד הזה מקבל הכול, מורעף עליו כל טוב, אלוקים אוהב אותו, ההורים שלו אוהבים אותו, ובכל זאת מתברר שזה לא מספיק. ודאי שאלוקים אוהב אותי, אבל אין בכך די. אנחנו לא צריכים רק אהבה, אלא משמעות. לדעת שאתה נחוץ, נצרך, שיש לך תפקיד – אלה המסרים החשובים שהדור שלנו צריך לשמוע. המתנה הכי גדולה היא להפסיק לתת מתנות ולהתחיל להעביר אחריות. זה המסר לעם ישראל בפרשות של סיום חומש שמות, עד עכשיו פינקו אותנו, דאגו לנו, נתנו לנו, ועכשיו אומרים לנו לתת מעצמנו ולבנות משכן. זה בעיניי מה שיכול להרים אנשים מהספה ומתחושת חוסר המשמעות".
*
ברוח זו בחרתי לבטא את תחושותיי בקשר לתפקיד החדש, אינני בטוח שאני הכי טוב לתפקיד הזה במועצת העיר, בעצם אני די בטוח שלא... וכך גם ביתר התפקידים, אבל אני משוכנע שאם הקב"ה הועיד לאדם תפקיד, אז זאת שליחות, זאת ה"קריאה", קריאה אל הדגל, הטלת משימה.
כך הגעתי למד"א ולאיחוד הצלחה, ללב לאחים, לתקוות אחינו ולקרן וולפסון ל'מדעים ויהדות', ,ל "מפעלות הרב גרוסמן" וככה בס"ד נמשיך אל האתגרים הבאים.
"ויקרא" – הקב"ה קורא לכל אחד, לכל אחד ואחת בעולם ישנן משימות, הוא רק צריך להקשיב להן, ולאמר בקול ברור: הנני!