אאא

פוליטיקה היא דבר חיובי, שבאופן כללי מקדם את חיינו למקום טוב יותר, אבל היא גם בעייתית משלל סיבות. אחת המרכזיות שבהן היא הפלגנות והמחלוקת שהיא יוצרת ומלבה. במה דברים אמורים? אם תקחו את בנימין נתניהו ויאיר לפיד, נפתלי בנט ואריה דרעי, בני גנץ ומרב מיכאלי - תראו שברוב הדברים הם מסכימים, עם שינויים קטנטנים בסמנטיקה ובביצוע. אם כן, למה אנחנו רואים במסעות הבחירות את הדהוד ההבדלים המזעריים? כי בגלל זה אנחנו בוחרים, והפוליטיקאים בסוף רוצים להיות שם, עם השררה והתפקידים, לפני שהם רוצים לחשוב על עתידנו המשותף. 

החלטתי לפתוח דווקא בפסקה הזו את טורי האישי, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כי בשבילי מדובר ביום שמגיל קטן, עוד בתלמוד התורה באשדוד, וככל שגדלתי ושיניתי תפיסות, תפס אותי. ככל שגדלתי יום הזיכרון התעצב אצלי כיום של אחדות, של התכנסות פנימית וכללית, של הותרת המחלוקות בצד ושל ריבוי אהבת חינם בעם ישראל.      

ההבדל המשמעותי ביותר בין היהדות החרדית ליהדות הציונית-דתית טמון בתפיסת מדינת ישראל בתהליך היסטוריית עמנו. אם לפי הציונות הדתית מדובר בתחילת הגאולה, בחברה החרדית לא רואים זאת כך. אני, כמי שגדל בבית חרדי ושרבי הוא מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, מי אני שאחלוק על רבותיי ואגיד שהם טעו? שזו תחילת הגאולה? אני אפילו לא יודע מה זו "גאולה" הלכה למעשה, אז שאגיד שאנחנו ב"גאולה"? אי אפשר לומר זאת. אבל יש כאן "אבל" גדול: אנחנו אמנם לא בתחילת הגאולה, אבל אנחנו באחת התקופות הטובות בהיסטוריה של עם ישראל, ואנחנו צריכים להודות עליה, להתחבר אליה בכל נימי נפשנו

לפני שמונים שנה, בח' ובט' בתשרי ה'תש"ב, סמוך ליום הקדוש בשנה, ירו הנאצים למוות ב-33,771 יהודים בגיא ההריגה בבאבי יאר הסמוך לקייב. קשה לקלוט את המספר הזה, להכיל אותו, אבל זה קרה, ביומיים שבין כסה לעשור. אלו היו 33,771 מתוך שליש עמנו באותם הימים שנספו ע"י הנאצים ימ"ש ועוזריהם בדרכים מזעזעות, שאין השכל יכול לעכל.      

ב-1492, לפני 530 שנה בסה"כ, הינד עפעף במבט היסטורי, מלך ספרד פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה ימ"ש שרפו, הטבילו לנצרות ובעיקר גירשו את יהודי ספרד. בהחלטה אחת הם חתמו את אחד הפרקים היפים בהיסטוריית העם שלנו, עם גדולי עולם ותורה רבה שיצאה מחצי האי האיברי.      

אלו רק שתי דוגמות מתלאות עמנו הרבות, בטח ב-2,000 שנות הגלות האחרונה.     

צו הגירוש משנת 1492 (צילום: מתוך ויקיפדיה)
צו הגירוש משנת 1492 (צילום: מתוך ויקיפדיה)
הגדלה

העם היהודי היה צריך בית לאומי. זו עובדה שלא ניתנת לוויכוח. הבית הזה הוקם ע"י חילונים, גם זו עובדה. זה לא אומר שאנחנו לא חלק, שאנחנו לא שייכים, שאנחנו לא חלק מלב התקופה המופלאה הזו. ואם אנחנו חלק, אנחנו לא חלק רק במה שנוח לנו, אנחנו פשוט חלק. 

הערב ומחר תישמענה שתי צפירות לזכר 24,068 חללי עמנו מה'תר"כ ועד ה'תשפ"ב. זה מספר גבוה, שמציג את הקשיים הרבים שעברנו ועוברים גם בימינו. חווינו מלחמות קשות, אסונות נוראיים ופיגועים מזעזעים - אבל אנחנו במדינה משלנו. עצמאים. יציבים. חזקים. 24,068 הרוגים ונרצחים ב-162 שנה מול 33,771 נרצחים ב-48 שעות בבאבי יאר. או כפי שהמשורר צור ארליך כתב בעבר: "בהפרש של שבוע, שני ימי זיכרון סמוכים, כל שנה, לטובת החישוב הכללי: כמה עולה לנו עם מדינה - וכמה עולה לנו בלי".   

צפירת הזיכרון היא חילונית, אבל אני עומד בה, בכל מקום שאני נמצא. כן, גם אם אני בבית, לבדי, ובלי אף צופה מלבד בורא העולם. כי אם ביום הזה אנחנו משאירים את המחלוקות בצד, חותרים לאהבת חינם ומתלכדים - אנחנו מתנהגים כמו כולם, כי אנחנו חלק מה"כולם" הזה: כולם עומדים? אנחנו עומדים גם. אנחנו לא חלק למראית עין, אנחנו חלק באמת, בפנימיות. 

כשאני עומד בצפירה, בכל מקום שאני נמצא, גם בימיי בטקסים רשמיים בצה"ל, אמרתי פרקי תהילים לזכר הנופלים, כי אני מאמין שזה יעזור לעילוי נשמתם יותר מהעמידה, אבל אני עומד בלב שלם ומלא כי אנחנו חלק. כי כולנו ביחד בזה, בכל מקום שאנחנו נמצאים. כשטוראי יעקב מזרחי ז"ל הסתער לבדו על חיילים מצריים בסיני במבצע "אגד" וקיבל על כך את עיטור הגבורה, הוא עשה את זה למען אזרחי מדינת ישראל כולם, בלי לחשבן מה הם הצביעו בקלפי או האם הם שומרים שבת. שותפות היא לא מתי שנוח, היא לא כש"רואים", היא תמידית.    

קברי נופלים בהר הרצל. אנחנו, החרדים, חלק בבניין העם והמדינה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
קברי נופלים בהר הרצל. אנחנו, החרדים, חלק בבניין העם והמדינה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הגדלה

החלטתי לכתוב את הטור בעקבות ויכוח שקיימתי עם חבר חרדי, שאת דעתו אני מוקיר ומעריך. לדבריו הוא לא עומד בצפירה אם הוא לא בחברת אנשים "שיכולים לראות את אי העמידה כחילול השם". זאת אומרת שכל מציאותו תלויה באחר. הוא מגיב למישהו, הוא לא יוזם את הפעולה. לדעתי זו טעות שיוצרת בעיות אח"כ בדרך בה אנו חיים, בדרך בה החילוני והחרדי מתקשרים, בדרך בניית העתיד המשותף שלנו. 

מדינת ישראל היא נס ליהודים, כפשוטו. עמידה בצפירה היא אירוע מזערי ב-365 ימי השנה, אבל משמעותה רבה עבור מרבית אזרחי ישראל, והיא צריכה להיות משמעותית גם עבורנו, כחרדים: אנחנו חיים במדינה שמאפשרת לנו לקיים את מצוות ה' כפי שאף מדינה בעולם, גם כיום, לא מאפשרת (תחשבו על כמה נוח לאכול פה כשר); במדינה שמאפשרת לנו להגיע לכל מקום ללא דאגות; ששומרת על יהודי העולם בכל רגע ובכל מקום. נס

כעת בטח עולה בליבכם המחשבה שאני גם אומר הלל ביום העצמאות - אז התשובה שלילית: אני עורך הפרדה בין עמידה בימי הזיכרון לבין אמירת הלל ביום העצמאות, כי יש הבדל בין להוסיף משהו לתפילתנו, שזו החלטה רבנית מובהקת שרבותיי בחרו שלא לקבל, לבין פשוט להחליט לעמוד במקום לשבת - עם המשמעות הכבירה הזו לאיחוד ואיחוי עמנו, איחוד נדרש כדי לזרז את ביאת המשיח.

הערב ומחר אני עוד לא יודע איפה אהיה בזמן הצפירה, אבל אנהג כפי שנהגתי בעבר ואנהג בעתיד: אעמוד ואגיד פרקי תהילים לזכר מי שבזכותו אנו כאן, חיים ומביאים חיים חדשים.

מקווה שתנהגו כך גם אתם.