אאא

אני יודעת שתהיי בהלם כשתקראי את המכתב שלי, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת מולך פנים מול פנים ולדבר אתך על זה.

כולן מכירות אותי בתור המורה להיסטוריה, רואות בי מין דמות מבוגרת שמחפשת להעביר את החיים עם כמה שפחות תקלות וכמה שיותר שיגרה. אבל השיחה ששמעתי בחדר המורות היום גרמה לי לשבת ולכתוב לך את המכתב הזה, ולחשוף פן שאף אחת לא מכירה במורה שפרה.

• • • • •

"הוא מקסים, אבל נראה לא משהו", כך אמרת למורה תרצה - זאת שמכונה בפי כולם "הפסיכולוגית של הסמינר", אבל התשובה שהיא ענתה לך הייתה רחוקה מלהיות פסיכולוגית.

"יופי זה לא הכל בחיים", היא אמרה לך. "את חושבת שאנשים נשארים יפים לנצח?! את לא רוצה להתחתן עם בחור נאה ולהתגרש בגיל 60 כשהוא יתחיל להזדקן, נכון?", היא המשיכה.

היא הסבירה לך על שקר החן, ועל היופי הפנימי שמקרין החוצה. היא טענה שאחרי החתונה דברים ייראו אחרת, והיא הוסיפה שכנראה בכלל "יש לך היום 'פחד חתונה' שגורם לך לראות את הבחור כמכוער - ואחרי החתונה את תצחקי על זה ותחשבי שהוא הדבר הכי יפה שיש". 

לא שמעתי את המשך השיחה, אך לצערי הרב אני משערת שהיא הצליחה לשכנע אותך. הרגשתי שהיא בכלל לא מקשיבה לחוויה האישית שלך, ושהיא לא משאירה לך את האופציה שלא להשתכנע. היה לי ברור שעם קסם אישי ויכולת השכנוע של המורה תרצה - לא יעברו כמה דקות ואראה אותך מהנהנת בהסכמה - עם עיניים בורקות ושמחה של התרת הספיקות - אז החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה.

• • • • •

את בטח מבינה שכשאני הייתי בשידוכים אף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו רוצות או לא רוצות, וגם באותן השנים אנשים בכלל לא חיפשו 'להרגיש'. הם אולי חיפשו 'להסתדר', 'לא לריב', 'לסבול כמה שפחות', או לעבור את העולם הזה עם כמה שפחות מצוקות וסבל - אך התקווה לאושר עדיין לא הייתה אופנתית בדור שלי.

הייתי בחורת סמינר רגילה שחיה בשלווה את תקופת החיים שבין ילדה גדולה לאשה קטנה, כשיום אחד חזרתי הביתה והעיניים של אמא שלי נצצו באופן מיוחד: "מצאנו את השידוך שלך", היא אמרה. "הוא בחור מדהים, ירא שמים, למדן, בעל מידות טובות, וכמובן - ממשפחה איכותית".

לא הייתי בשידוכים, או לפחות לא ידעתי על כך, אבל מהר מאד ההתלהבות חדרה לתוכי. וכי איזו ילדה לא חולמת לעמוד תחת החופה עם שמלה לבנה ומבט מצועף בעיניים?!

ההורים קבעו לנו פגישה בלובי של מלון יוקרתי בתל אביב, ומיד כשראיתי אותו מגיע הרגשתי תחושה של החמצה. הוא היה מטופח ומסודר, אבל ממש לא לטעמי. התחלנו לשוחח ומצאנו שפה משותפת. הבחור באמת היה איכותי מאד, עמוק, והשיחה קלחה.

נפגשנו לפגישה נוספת, השיחה זרמה מעולה, אך הנורה האדומה לא הפסיקה להבהב במוחי: "אני לא אוהבת את המראה שלו. הוא ממש לא לטעמי. רציתי בחור נאה - והבחור הזה רחוק מלענות על הציפיות שלי".

שוחחתי עם אבא שלי, שטען שזה ממש שטויות. הוא טען שמדובר בבחור נאה בהחלט, אך גם אם לא זאת לא סיבה להוריד את השידוך. "תחשבי בהיגיון", הוא אמר לי. "הרי גם את חושבת שמדובר בבחור איכותי, אז לכי על זה! את רוצה להפסיד בחור מדהים רק כי הקופסה שבה הוא ארוז לא מוצאת חן בעינייך?!" 

"אחרי החתונה עוד תצחקי על זה, ובכלל לא תשימי לב למראה שלו", הוא אמר, ואני חשבתי שאכן מדובר בדברי טעם. באמת יש לו מידות טובות ויראת שמים, אני מרגישה שאכפת לו ממני מאד, והרגשתי ממש טיפשה ורדודה על כך שבכלל חשבתי להוריד בחור רק בגלל שהמראה שלו שלא מצא חן בעיניי.

התארסנו, ולאחר כמה חודשים התחתנו. למרות כל ההבטחות - אחרי החתונה בכלל לא צחקתי על זה, וליתר דיוק בכיתי.

לא הצלחתי להשלים עם המראה שלו, וניגשתי שוב לשוחח עם אמא שלי. היא הסבירה לי שככה זה בהתחלה, ואולי בעוד שנה או שנתיים אתרגל למראה שלו, ושלכל אחד לוקח זמן לבנות את ביתו, אולם לאחר שעברו 15 שנות נישואין, התחלתי לחשוש שזה גם לא יקרה לעולם.

הנישואין שלנו היו מעולים, הסתדרנו מצוין והבית התנהל על מי מנוחות, אבל אני לא הצלחתי להשלים עם המראה החיצוני שלו. למרות שאני מגיעה ממשפחה מאד שמרנית וסגורה החלטתי להתייעץ עם פסיכולוגית.

• • • • •

הלכתי למישהי שמאד המליצו לי עליה, וביקשתי ממנה לעזור לי לאהוב את המראה החיצוני של האיש שלצדו אני חיה. עברתי אצלה טיפול של שנה וחצי, שלאחריו המצב היה הרבה יותר טוב - והיום אני כבר לגמרי מסכימה עם אבא שלי שטען שמדובר בבחור נאה.

כשהטיפול החל להתקדם, שאלתי את הפסיכולוגית מדוע יש אנשים שנראים לנו יפים ולאחרים הם נראים מכוערים, והאם לא מדובר במשהו אובייקטיבי שאמור להיות מוסכם על כולם? היא הסבירה לי שיש כמה גורמים לכך, והיא אף פירטה לי כמה מהם:

היא הסבירה שיש לנו בנפש מנגנון שנקרא "דפוסי היקשרות", ושאנחנו מרגישים חיבור לאנשים שמשדרים את סגנון החיבור שאליו התרגלנו בשנות חיינו הראשונות, ושצריך לעבוד קשה מאד בשביל לשנות את זה ולא תמיד זה בכלל אפשרי.

היא גם הסבירה לי שלפעמים אנחנו לא מספיק מודעים לדברים שמפריעים לנו, אבל באופן אינטואיטיבי הנפש שלנו תראה את הדמות שעומדת מולנו כחסרת חן - לא בגלל שהאדם הוא אכן כזה, אלא בגלל איזושהי תכונה שאנחנו לא אוהבים וקשה לנו להשלים אתה.

היא טענה גם שהמח שלנו מזהה אנשים על פי הדמיון שלהם לאנשים אחרים, ואם נפגש עם מישהו שדומה למישהו שלא אהבנו את האישיות שלנו - כנראה שנחשוב שהוא מכוער למרות שלאחר שיחה, כשנתחבר לחלקים הפנימיים שלו נצליח להפריד בינו לבין האדם הפחות אהוב שהוא מזכיר לנו.

היא אפילו הדגימה לי את זה:

"שלמה זה שם יפה?", היא שאלה אותי. 

"לדעתי מאד", עניתי לה.

"על איזה שלמה חשבת כשענית לי?"

חייכתי ואמרתי לה שנזכרתי בסבא שלי שאותו מאד אהבתי. 

היא הסבירה לי שככה זה עובד גם בתווי פנים, ולרוב כשאנחנו כבר מכירים את האדם לעומק אנחנו מתחילים לראות אותו בזכות עצמו, ומנתקים את הקשר ואת ההשלכה שבין הדמויות.

• • • • •

סיפרתי לה ששמעתי לא מעט על כך שמתרגלים למראה החיצוני אחרי החתונה, והיא צחקה צחוק עצוב ואמרה לי שלמרות שכמובן שיש מקרים כאלו - היא יכולה להפגיש אותי עם עשרות נשים שהבטיחו להן בצעירותן שהן יתחברו למראה החיצוני של החתן אחרי החתונה - וזה לא קרה גם אחרי עשרות שנות נישואין.

היא הסבירה לי שאומנם לפעמים זה נכון שהמראה הוא לא הכל ושמתרגלים - אבל זה רק במקרה שאחרי שקצת מכירים מתחילים לראות את בן הזוג הפוטנציאלי כנאה - אבל במקרים שבהם ממשיכים להיפגש וזה לא משתנה - כנראה שזה ימשיך ללוות את הנישואין כצל כואב.

• • • • •

אני מנסה לדמיין אותך בשלב הזה של מכתבי, המומה מגילוי הלב שלי ושואלת את עצמך אם זה לא רק המקרה הספציפי של המורה שפרה הקצת לא שגרתית, אבל לבד מהעובדה שאני יכולה להפגיש אותך עם עוד מקרים רבים שנחשפתי אליהם - אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת, ותחשבי טוב לפני שאת עונה עליה:

את מוכנה להמר?

את מוכנה לקחת את הסיכון להתחתן בצורה כזאת ולחכות לאחרי החתונה בשביל לבדוק אם ההימור הצליח או לא? האם נראה לך שאת צריכה להיות שפן ניסויים ולחכות כל תקופת האירוסין במתח בכדי לדעת אם אחרי החתונה הכל שונה לגמרי?

את באמת רוצה למצוא את עצמך עם בעיה ענקית אחרי החתונה, כשיתכן שתוכלי לפתור אותה בטיפול פסיכולוגי משמעותי ועמוק, וייתכן שבכלל לא תוכלי לפתור?

אה, ובטח תגידי לי ש"שקר החן והבל היופי", אבל אל תשכחי את הגמרא שאומרת -ש"אשה נאה מרחיבה דעתו של אדם", ואת הגמרא של "תנו עינכם ביופי שאין האישה אלא ליופי", כך שאני לא משוכנעת שזה המקום לפתוח במלחמת ציטוטים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אז מה אני מציעה לך? שתקשיבי ללב שלך. 

לפעמים הלב שלך לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבאמת מפריעה לך, אבל הוא זועק את זעקתו בכל צופר פנוי שעומד לרשותו. יכול להיות אפילו שהבעיה היא בכלל אצלך, ושאצלך יש חלקים שאת צריכה לפתור בכדי שבן הזוג ייראה יפה בעינייך, וכמובן שיכול להיות שאת סתם מפחדת מהחתונה, ועדיין:

 האם הפתרון הוא להמר ולהתחתן? את לא חושבת שנכון יותר לפתור את הבעיות ורק אז להתחתן מתוך יישוב הדעת ושמחה? האם את לא חושבת שהנישואין הם אתגר מספיק גדול - מכדי להתחיל אותם עם בעיה נוספת וקשה שעלולה לגרום לך לצאת לדרך ברגל שמאל?! 

אני לא יודעת אם תקשיבי לי, ואני אפילו די משוכנעת שתסמכי יותר על המורה תרצה, אבל אם בכל זאת תעזי לתת מקום גם לסימני השאלה שהמורה תרצה ניסתה להשתיק - אני בטוחה שגם סימני הקריאה שיבואו לאחריהם יהיו הרבה יותר ברורים.

אני רוצה לסיים ולאחל לך שתתחתני מתוך שלוות נפש, רוגע, הבנה ברורה של כל התהליך וביטחון מלא בצעד שאותו את בוחרת. ושתגיעי לחופה בטוחה - ולאחר שהצלחת להתעמת בצורה כנה ומודעת עם כל סימני השאלה שעלו לראשך.

• • • • •

 (לפניות לכותב: [email protected])