אאא

בשורות אלו לא נתיימר להקיף את המאבק בן למעלה ממאה שנים בין החרדים, ובין התנועה הציונית. גם לא נעסוק כאן בחוגי הקיצונים ונטורי קרתא, הפעם ננסה לעסוק במיינסטרים (הזרם המרכזי) של החרדיות.

כשגדולי וילנה פגשו את הרצל

אחד התיאורים הכי מפליאים מבחינה חרדית הוא זה של בעל ה'חשק שלמה' – רבי שלמה כהן, זקן רבני ווילנה, היוצא לקבל את פני הרצל כשספר תורה בידו, בשנת תרס"ג-1903.  

באותה שעה, הציונות הייתה בראשית דרכה, מטרותיה והגדרת תפקידה לא היו נהירים, בתוך התנועה הציונית פעלו כוחות שונים, חלקם משכו אל החילוניות הגמורה, חלקם משכו אל רעיונות תרבותיים, אחרים משכו להקמת ישות מדינית יהודית לא-משנה-היכן, וכדומה. לא ייפלא איפה כי יהודים יראי שמיים, נמלאו התלהבות מהמטרה "הרשמית" של הציונות, לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל, גם מראהו של הרצל המזוקן וחבוש הכובע יכול היה להיתפס כחזות דתית שתרמה לתמיכה העממית בו.

 החשק שלמה מקבל את פני הרצל ע''פ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג, ב, עמ' שה (אוצר החכמה)
החשק שלמה מקבל את פני הרצל ע"פ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג, ב, עמ' שה (אוצר החכמה)

כמובן שמבחינה היסטורית, לא ניתן לעצור כאן בתיאור היחסים המורכבים ששררו בקרב היהדות החרדית ביחס לציונות, אך בהכללה ניתן לומר כי באותם ימי ראשית הציונות לפני כ-120 שנה נחלקו שומרי התורה והמצוות החרדים, לשתי מחנות, אחד המחנות -מאוחר יותר יתגלגל לשם "אגודת ישראל"- ויתנגד ברמה כזו או אחרת לציונות. המחנה השני גם הוא חרדי למהדרין אהד את הציונות והוא מכונה "המזרחי".

כיום, כאשר הפערים התרבותיים בין ה"מזרורחניקעס" והחרדים כה גדולים קשה לדמיין כי בתחילת הדרך, לא היה ניתן להבחין בהבדל בין שתי התנועות.   

גם אחיו הבכור של מרן החזו"א, רבי מאיר קרליץ זצ"ל, שהיה חתנו של בעל החשק שלמה זוהה עם תנועת המזרחי, אך מאוחר יותר הפך להיות מראשי הרבנים של 'אגודת ישראל'.     

מסע המושבות – כשהרב קוק והרב זוננפלד נסעו יחד למושבות הציוניות

כעשר שנים לאחר אותה פגישה של בעל ה'חשק שלמה' עם הרצל, שנת תרע"ד, יצאו הרב קוק רבה של יפו, והרב זוננפלד מנהיג הישוב הישן בירושלים, למסע בקרב המושבות הציוניות החדשות, המטרה המוצהרת של המסע הייתה חיזוק רוחני של אותם חלוצים בעלי אידאולוגיה ציונית בדרך כלל.

אין סיבה להיות מופתעים מכך שהרב קוק ייפגש עם אותם חלוצים לא-דתיים בדרך כלל, אך למרבה הפלא גם הרב זוננפלד המזוהה עם הקמת העדה החרדית והמאבק בציונות והמתחברים לה (קרי "אגודת ישראל") הצטרף לאותו המסע.

אגדות שונות נרקמו על אותו המסע, לפי כמה מהן, בעוד הרב קוק מתקרב לחלוצים הציוניים מדבר בשפתם, בכדי להשפיע עליהם לטובה, הרב זוננפלד נחרד למדי ממה שראו עיניו. מאוחר יותר נפרדו דרכיהם של הרבנים במחלוקת שקרעה את הישוב החרדי באותם ימים. יתכן וזרעי המחלוקת ושינויי הגישה בייחס לציונים והציונות התרחשה באותו המסע.  

תזוזה נוספת ניתן לזהות ביחסו של הרב זוננפלד לציונות ולשאיפתה, אם בתחילה לא התנגד הרב זוננפלד להקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, כפי הצהרת בלפור, אך דרש שהבעלות על הקמת הבית לא תינתן בידיים ציוניות.

מאוחר יותר, כאשר הובהר כי הציונות היא זו המתכוונת לשלוט במדינה העתידית, שינה הרב זוננפלד את עמדתו, והתנגד להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, עמדה המאפיינת את חוגי "העדה החרדית" עד ימינו אנו. 

הרב זוננפלד במכתב משנת תרפ''ב התומך בהקמת מדינה – רק שלא תהיה ציונית (באדיבות הספריה הלאומית)
הרב זוננפלד במכתב משנת תרפ"ב התומך בהקמת מדינה – רק שלא תהיה ציונית (באדיבות הספריה הלאומית)

הרב טייכטל הי"ד ונתן בירנבאום – מאנטי ציונות לציונות, ולהפך

השניים שעשו את המהפך המשמעותי ביותר בעמדותיהם היו הרב טייכטל ונתן בירנבוים.

הרב יששכר שלמה טייכטל, שימש כמנהיג קהילה יהודית בהונגריה. טרם השואה, היה הרב טייכטל מתנגד לציונות, עמדה שאפיינה את היהדות החרדית ההונגרית, הרב טייכטל אף פרסם מאמר חריף, בו הגדיר את הציונות כ"חילול הקודש".

במהלך ימי השואה, שאימותיה הגיעו להונגריה רק לקראת סוף המלחמה, חזה הרב טייכטל ממקום מגוריו בהונגריה, את הטבח הנורא של יהודי אירופה על אדמת פולין, הזוועות המתרחשות גרמו לרב טייכטל לשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה, והוא הפך לאוהד הנלהב של התנועה הציונית.

באותם ימים קשים תוך שהוא מתחבא בחלק מהזמן בעליית גג ביתו בחששו מפני הנאצים חיבר הרב טייכטל ספר בשם "אם הבנים שמחה", בו הוא עודד עליה לארץ.

לקראת סוף המלחמה השיגה ידם של הנאצים את יהודי הונגריה, והרב טייכטל הועלה על המוקד, אך ספרו ה"מכה על חטא" ההתנגדות לציונות, כבר יצא לאור קודם לכן ועורר הדים רבים.

מעניין לציין כי אחד מנכדיו הוא הרב מאיר ברנדסדופר, מבכירי רבני העדה החרדית ורבה של חסידות תולדות אברהם יצחק.

הרב טייכטל הי''ד (צילום מסך, ערוץ אורות)
הרב טייכטל הי"ד (צילום מסך, ערוץ אורות)

סיפורו של ד"ר נתן בירנבוים לא פחות מפתיע, בתחילת דרכו לא היה שומר תורה ומצוות. עם תחילת פעילותה של הציונות, בירנבוים היה מראשי התנועה ושהה בסביבתו של הרצל, מייחסים לו אף את עצם המצאת המושג "ציונות". מאוחר יותר נפרד בירנבוים מהתנועה הציונית, עקב חילוקי דעות אידאולוגיים.

לאחר כמה גלגולים חזר בתשובה והפך להיות מזכיר תנועת 'אגודת ישראל' החרדית. 

ד''ר נתן בירנבוים בגלגוליו השונים
ד"ר נתן בירנבוים בגלגוליו השונים

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לאחר הקמת המדינה

גם בשבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל לא ניתן לומר כי היחס לציונות היה זהה. מרן החזו"א הוביל קו פרגמטי וענייני ביחס לציונות, ואילו הרב מבריסק הוביל קו נוקשה יותר. בסופו של דבר כיום התקבעה בציבור עמדה הנעה בין התנגדות מתונה לציונות כפי שהוביל מרן הרב שך, ובין היעדר התנגדות אקטיבית, כפי שהוביל מרן הרב שטיינמן.

השקפתו המתונה של הרב שטיינמן, חוללה כנראה את המפנה המשמעותי בחברה החרדית בעשרים השנים האחרונות דהיינו הפיצול בציבור הליטאי בין הפלג הירושלמי המבקש לחזור להתנגדות אקטיבית לציונות, וזרמים בתוכו אף מושכים לכיוון "העדה החרדית", לזרם המרכזי, המבקש לחזור לימי מרן החזו"א מבלי להתנגד למדינה באופן מעשי כאשר איננה מנסה לבצע כפיה חילונית. 

גדולי התורה הספרדים גם הם התפצלו ביחס אליה, חלקם תמכו בהתלהבות (כגון רבני משפחת משאש ועוד) וחלקם התנגדו לה בנחרצות, בעיקר בקרב הרבנים יוצאי עיראק (הרב סלמאן מוצאפי והרב צדקה חוצין).

כיום, הגישה המרכזית השלטת בקרב המיינסטרים הספרדי נעה בתחום שבין היעדר התנגדות ממשית, ובין תמיכה מאופקת. עמדה זו באה לידי ביטוי בהוראת מרן הגר"ע יוסף שלא לומר הלל ולא לומר תחנון.