אאא

שנה חלפה מאסון מירון - אחד האסונות הגדולים ביותר שקרו במדינת ישראל. הפיצויים אושרו סוף סוף למשפחות, אך הצלקות מסרבות להגליד. למרות שמשפחות הקורבנות חשו וחשות באסון יותר מכולם, קשה למצוא מישהו שהכאב לא נגע בו בנקודה החשופה והכואבת ביותר.

לא מעט אנשים סיפרו לנו על הכאב הנורא ועל הקושי להמשיך הלאה בשגרת החיים - למרות שלא היה להם כל קשר עם משפחות האסון. שוחחנו עם משפחות הקורבנות ועם אנשים נוספים - כדי לשמוע מה עבר להם מאז האסון וכיצד הם מצליחים להתמודד.

אפרים ישראל דיסקינד - אחיו של שמחה בונים דיסקינד ז"ל מהרוגי האסון, משתף אותנו בתחושות שעברו עליו ועל המשפחה מאז ועד היום:

"נתחיל מ'יום שישי השחור'. אחי שמחה בונים היה אמור להגיע מבית שמש לחיפה יחד עם אשתו ושני ילדיו. כשהוא הגיע לחיפה אמא שלי עשתה לו הפתעה וקנתה לו כרטיס לרשב"י. הוא מאד שמח, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נסע לרשב"י בל"ג בעומר, כי בחסידות גור לא נוהגים לנסוע למירון, והרבי אומר ש'שר' שימען' נמצא בגמרא.

"כשהגעתי להורים שלי בחיפה רציתי לפגוש אותו, ואמרו לי שהוא כבר נסע למירון. אמרתי לעצמי שבטח אפגוש אותו מחר בתפילה...

"בשעה 1.10 התחילו להגיע הודעות על כך שיש בלגן במירון, ואני התחלתי לדאוג לו, אבל אמרתי לעצמי שאין מה לדאוג. יש שם קרוב למאה אלף איש ואין סיבה לחשוב שזה יהיה דווקא הוא... שיערתי שהוא גם בוודאי ילך לר' מיילך בידרמן אליו הוא מחובר, אז אומנם דאגתי ברמה של להרים טלפון, אבל לא באמת חששתי.

"בהמשך ראיתי סרטון שבו רואים אותו מועף ביעף בתוך נהר של אנשים לעבר 'שביל המוות'. ברגע שראיתי את זה התחלתי לספר לעצמי סיפורים שהוא כנראה דומה לכל חסיד גור ממוצע וכנראה שזה לא באמת הוא. התקשרתי אליו והוא לא ענה, התקשרתי לכוחות ההצלה.

"בשעה 2.30 הייתה לי הרגשה ברורה בתוך הלב ששמחה בונים נפטר. הרמתי טלפון לגיסי הרב מנחם הרשקוביץ, ואמרתי לו שאני מרגיש שמשהו רע קרה לאחי. הוא אמר לי שאני מדבר שטויות וכל העולם ואשתו נמצאים שם והכל בסדר, אבל אני התעקשתי. אמרתי לו שיש לי שם בני דודים וגיסים - אבל עליו אני מרגיש שזה מה שקרה לו. הוא אמר לי שנדבר בבוקר ויהיה בסדר... 

"הרמתי טלפונים לעסקנים, שלחתי חברים לחפש בבתי חולים והייתי בסערת רגשות מטורפת. בחיים לא הרגשתי כזאת הרגשה, שרתתי בנצח יהודה ואיבדתי חברים, אבל ההרגשה של לאבד אח ותחושת אי הוודאות הזאת - זאת הרגשה שלא הייתי מאחל גם לשונאים שלי. 

"ב-6.00 בבוקר אלמנתו של אחי התעוררה ויצאה מהחדר כשהיא קולטת את אמא שלי יושבת ובוכה. וב-8 בבוקר אמא שלי ביקשה ממני לבדוק מה קורה. הרמתי טלפון לאברהם חיים שפיגלר שמתנדב בזק"א וביקשתי ממנו לבדוק מה קורה. שלחתי לו את התמונה של אח שלי שיאמר אם זה הוא או לא.

"שלחתי לו את התמונה והוא אמר לי: 'הוא פה אצלי בבגאז', אני עכשיו יוצא לכיוון אבו כביר לזיהוי'. הרמתי טלפון לאבא שלי ואמרתי לו שאם הוא עוד לא הניח תפילין שירוץ להניח... 

"סיפרתי גם לאמא שלי, ומשם התחילה מסכת הייסורים של לשחרר את הגופה. לקחנו את הגופה מתל אביב לחיפה באמבולנס, לאחר הקבורה ישבנו שניה אחת על הרצפה לאמירת 'המקום ינחם אתכם' והחלפנו לבגדי שבת.

"התחלנו לשיר שירי שבת, 'התנערי מעפר קומי' - וזה היה ה'לכה דודי' הכי עצוב ומלא בכי שהיה לנו בחיים. השתדלנו שלא לבכות, אבל זאת הרגשה מטורפת שאי אפשר באמת לשלוט בה. ואז הייתה לנו את 'השבת השחורה'.

"אחרי השבת השחורה התחילה השבעה. כולם היו שם. מפרחי חסידות גור עד פרחי קורס טיס. חרדים, חילונים, דתיים, כולם הגיעו לנחם. מה'שבעה' יצאנו לשנה שלימה שבה נאלצנו להיאבק במדינה בכל הקשור לאסון מירון. בסוף רק לקראת ל"ג בעומר השנה הגיעו הפיצויים למשפחות".

אסון כזה בוודאי הורס את כל תחושת היציבות בחיים...

"בוודאי, זה להילחם בעצמך לחזור לשגרה. חיי לא חזרו לשגרה, והחיים שלי לא נראים כפי שהם נראו בעבר ולו במעט. שום דבר לא נראה אותו הדבר. אתה שומע על פיגוע ואתה עם פלאשבקים ואתה עובר את זה הרבה יותר קשה כי אתה מבין מה המשפחה שם עוברת. 

"בסופו של דבר אם יש דבר אחד שלמדתי מזה - זה שאסור להיכנס לסרטונים של אסונות. אנשים טובים שלחו לי סרטון שלו קורא שמע ישראל, סרטון שעושים לו החייאה, סרטון שמכסים אותו בנייר כסף הזה של זק"א - בסופו של דבר הגיע אלי כל רגע מהיום הזה, ואנשים טובים חשבו שזה רעיון טוב לשלוח לי סרטונים כאלו. לפעמים קיבלתי סרטונים כאלו תוך כדי פגישה, כשאני מעלעל בוואטסאפ ומגיע לסרטון כזה - ואני לא מסוגל להמשיך את הפגישה, כי התקבל סרטון של אחי"...

היית מעדיף שלא לקבל את הסרטונים האלו?

"ברור, זה משהו שלא צריך לראות אותו. אני עוד אדם חזק וראיתי דבר או שניים בחיים, אבל ברור שזה לא טוב לעשות את זה. זה פשע להעביר סרטונים כאלו וזו תרבות רעה, הלוואי ואנשים יפסיקו לעשות את זה. אותי אישית זה לימד הרבה יותר להיזהר".

בטח אנשים חשבו שזו איזושהי מזכרת שתרצה לראות...

"יכול להיות, אני דן אותם לכף זכות אבל בסוף עם כל הרצון הטוב זה לא מעשה נכון. אומר לך יותר מזה: היו כאלו מהמשפחות שסיפרו לי שהם עשו את הזיהוי באבו כביר, ואחד האבות סיפר לי שבלילה הוא מרים את השמיכה של הבן והוא בכל פעם נזכר בפעם ההיא שהוא הרים את הכיסוי של הבן שלו השני באבו כביר. הוא מרים את השמיכה של הבן החי כדי לראות שהוא עדיין נושם...

"ולצערי המדינה לא הייתה שם בשביל המשפחות. המדינה לא סייעה, לא מבחינה נפשית ולא בשום בחינה אחרת". 

היית רוצה שיהיה איזשהו לקח שיילמד מהסיפור הזה?

"כן. לצערי הלקח הזה לא נלמד אבל הלקח שצריך להילמד הוא לנבחרי הציבור. אח שלי לא היה עולה למירון אם הוא היה יודע שהמקום הזה הוא חבית נפץ. לעומת זאת נבחרי הציבור וכל מי שקשור להר מירון ידע שהמקום הזה הוא חבית חומר נפץ. חבר הכנסת גפני אמר לי את זה בפה מלא ולפרוטוקול בוועדת הכספים - הוא אמר שכל מי שקשור להר מירון מהממשלה ידע שיום אחד יקרה אסון, אבל לא ידעו מתי זה יקרה...

"יש פה ציבור ששלח אתכם ומצפה שתדאגו לכך שכל מי שיגיע לאירוע כזה יוכל לחזור הביתה בשלום. הלוואי שמה שיילמד זה שכשיודעים על מקרה שעלול להיות אסון מוטל על נבחרי הציבור לבוא ולמנוע את האסון. 

"אני מאמין שאומנם בוודאי שהשם נתן והשם לקח - יהי שם השם מבורך, אין ספק. אבל עדיין, מי סייע ללקיחה הזאת? מי סייע למלאך המוות?

"גם הציבור צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו לגבי מה הוא מזדעק. אנשים כועסים ודורשים עוד כרטיסים ועוד כרטיסים - ההוראות האלו וההגבלות האלו נכתבו בדם ובמחיר מאד יקר. אנחנו כבעלי ניסיון, ואני אישית כבעל ניסיון חושב שהציבור צריך לבוא ולהפיק לקחים לגבי מהם המשמעויות של לחצים על נבחרי הציבור". 

• • • • •

גם ר' שלמה שטיינמץ - אביו של דובי שטינמץ זצ"ל, משתף אותנו בהתמודדות עם הכאב הנורא.

ר' שלמה, איך עוברים דבר כזה?

"עוברים כזה דבר עם המון אמונה וחיזוק. ואני מה שנותן לי חיזוק זה שאני מסתובב בעולם בזכות הבן שלי. התחלנו את הקמפיין של האני מאמין כמו שפרסמתם אצלכם, הדפסנו כבר 150,000 והשבוע לבד חילקנו עוד 30,000 כרטיסים. 

ר' שלמה עם דובי ז''ל (באדיבות המשפחה)
ר' שלמה עם דובי ז"ל (באדיבות המשפחה)

"כבר בשבעה שרו אצלנו בבית את השיר 'אני מאמין', ובהמשך הוצאנו ספר של שיעורים על 'אני מאמין' שהתחלנו להוציא שבוע אחרי ל"ג בעומר, והוצאנו עכשיו את הספר בהוצאות ארסטקרול. הספר הזה הוא פירוש על 'אני מאמין', עד היום לא יצא ספר על 'אני מאמין' ואנשים לא מכירים את הפירוש. הרב מסר את השיעור ולאחר מכן הוצאנו את זה כתוב, וארטסקרול כשהם ראו את הספר הם ממש התלהבו ורצו שנוציא את זה כספר, והם עבדו על זה הרבה מאד זמן".

 ב'שבעה' שרו אצלנו בבית את השיר 'אני מאמין', (באדיבות המשפחה)

אנשים שעוברים אסונות הם בדרך כלל שוקעים ולא פורצים כמו שאתה עושה...

"נכון, הבן שלי דובי היה בן אדם עם לב גדול מאד. כל אחד חשב שהוא החבר הכי טוב שלו, והוא ידע מה הזולת צריך. הוא חשב תמיד על כולם ולא רק על עצמו".

מאיפה כוחות הנפש שלך - כשאתה מצליח להמשיך ולפרוץ במקום שאנשים אחרים שוקעים?

"כשהייתי בשבעה אמרתי שכמו שבחיים שלו הוא היה תמיד בשביל כולם - עכשיו הוא יהיה בשביל העולם, וכולם יתחזקו בזכותו. כשאני עושה בשבילו זה נותן לי חיזוק להמשיך. זה מאד קשה, כל יום להתחזק מחדש וצריך אמונה וזה לא קל. עברנו עכשיו את פסח וכל הזיכרונות אתו עולים וזה ממש לא קל, אבל צריך להתחזק ולראות את הטוב. לשים את הפוקוס על הטוב".

''הוא חשב תמיד על כולם ולא רק על עצמו'' (באדיבות המשפחה)
"הוא חשב תמיד על כולם ולא רק על עצמו" (באדיבות המשפחה)
הגדלה

עכשיו בכלל מגיע ל"ג בעומר...

"אני מגיע לארץ בל"ג בעומר. ביום רביעי בלילה נעשה יארצייט בירושלים ולאחר מכן ביום חמישי נעלה למירון".

ואוו, צמרמורת לחשוב על זה...

"אני עולה למירון כי אני צריך את העזרה של ר' שמעון. מה שקרה זה מה שהשם רצה, אני לא יכול להבין את מה שקרה פה, אבל עכשיו הוא בישיבה של רשב"י, וכמו שאני מדבר עם ראשי הישיבות של הבנים האחרים שלי ושוחחתי איתם, וגם עם ראשי הישיבה של דובי תמיד שוחחתי - כך עכשיו כשדובי לומד בישיבה של רשב"י אני אדבר אתו".

הדברים שאתה אומר מרגשים ומשאירים אותי בלי מילים...

"באמת שאין מילים. לכולנו אין מילים. אני מתמקד כל השנה הזאת בזכויות לדובי. אני חושב שאנשים בהתחלה אומרים 'אני מאמין' בשביל לזכות את דובי, אבל אחרי שאנשים אומרים הם כבר באמת מתחזקים ואומרים את זה כי הם מבינים את המשמעות של זה. 

"אני מקבל כל הזמן תמונות מאנשים שראו את ה'אני מאמין' של דובי בכל מקום. קיבלתי ד"שים מפלורידה, משוויץ, מהציון של ר' שעיה בן ר' משה, ממישהו שראה את זה שם...

''ואפילו מהספארי באפריקה קיבלתי ד''ש'' (באדיבות המשפחה)
"ואפילו מהספארי באפריקה קיבלתי ד"ש" (באדיבות המשפחה)
הגדלה

"בנוסף, אנחנו מוציאים בל"ג בעומר גם שיר באנגלית בשם “The Mountain” (-ההר) שאני מקווה שיצא גם בעברית, והמשמעות שלו היא שכל אחד צריך לעבור הר ולעלות על הר, וצריך מאמצים מיוחדים לעלות על ראש ההר".

 'אני מאמין' בכותל - לזכרו של דוד ז"ל (באדיבות המשפחה)

• • • • •

 בניגוד למרואיינים הקודמים שהיו קרובי משפחה של קורבנות האסון הנורא, פנינה (19) אומנם לא הכירה את ההרוגים - אולם השנה שעברה הייתה קשה לה במיוחד...

"עברה עלי שנה לא פשוטה", היא מספרת לנו. "הרבה פעמים אמרתי שאני רק רוצה לקום מהחלום הזה ולגלות שזה לא אמיתי. האסון הזה נורא ורק כשקולטים את ממדי האסון מבינים עד כמה הוא היה נורא. אני חושבת שזה קשה כי זה קרה דווקא ביום שהיה אמור להיות הכי שמח בעולם - בהילולת רשב"י, ואני בטוחה שנזכור אותו לעוד הרבה שנים. 

"חצי שעה לפני האסון נכנסתי למצלמות, כי בגלל הקורונה לא נסעתי לשם. הכל היה נראה בסדר אבל שמעתי כל הזמן בקשה לזוז אחורה ולפנות דרך. רבע שעה אחרי זה שמעתי שיש אסון בגודל לאומי וכל הלילה לא ישנתי בכלל.

"יצרתי קשר עם הרב שלי ואמרתי לו שאני מרוסקת לחלוטין. אני עד היום לא מסוגלת לקום מזה. אחד האבות של הקורבנות מסר אצלנו במדרשה שיעור לעילוי נשמת הבן שלו, והחלטתי שאני חייבת ליצור אתו קשר. בכיתי לו חצי שעה בטלפון, והוא ניסה לחזק אותי ולומר לי שזה מה שהשם רוצה ואין מה לעשות בדיעבד.

"אמונה כזאת לא ראיתי בחיים. יש לו את כל הסיבות להאשים את כולם, אבל הוא אומר כל הזמן שזה מה שהשם רצה. זה לא נתפס בעיניי. עד היום לא בא לי להתעורר בבוקר כי לא בא לי להרגיש את הכאב הזה".

ככה את מרגישה בכל בוקר? 

"כן. אני לא מסוגלת, זה רודף אותי יום יום. אני יודעת שאסור להדחיק דברים כאלו אבל אין מה לעשות. הכאב רודף אותי ואני לא מצליחה לשכוח את האירוע הזה".

דיברו אתכן במדרשה על האסון? שאלו אתכן כיצד אתן מרגישות והאם אתן מצליחות להתמודד עם זה?

"לא, לא דיברו. פשוט הביאו לנו את האבא הזה שעליו דיברתי להרצאה, אבל אף אחד לא דיבר אתנו". 

הרב לא פנה אליכן ושאל כיצד אתן מרגישות?

"לא. אני לא כועסת עליו, הוא בעצמו מאד עמוס, ואני חושבת שגם לו ולתלמידים שלו היה עומס רגשי מאד גדול על האירוע הזה. צריך לזכור שמדובר במשהו שהוא די טרי יחסית לזמן שאנחנו עומדים בו". 

יש לך הסבר למה רוב האנשים חזרו לשגרה, ודווקא אותך זה תפס?

"אני אדם מאד רגיש, ובאירוע הזה הרגשתי שאיבדתי אנשים שקרובים אלי למרות שאף אחד מהם לא באמת קשור אלי. כל עם ישראל אחים, וכנראה בגלל שאני רגישה זה תפס אותי בהרבה מובנים. היו פעמים שהייתי מתעוררת בלילה שטופת זעה כי כל הבלגן של מה שהלך שם עבר לי בראש, כשכל שניה מתווסף עוד מספר ועוד מספר ולא מצליחים לספור את הכמות של הנפטרים. קשה לחשוב על זה ש-45 משפחות איבדו את הקרובים שלהם".

בזמנו פורסמו מספרי סיוע לקבלת ייעוץ רגשי. שקלת לפנות אליהם ולבקש עזרה?

"האמת שלא. להיות בשוק מדבר כזה זה משהו תקין. זה אסון גדול וזה עדיין דיי טרי, וזה מאד טבעי שאדם יהיה כל כך בשוק מדבר כזה".

• • • • • 

גם הטקסטים של דני (22) לא פחות כואבים, והדברים שהוא אומר פוגעים בבטן הרכה:

"כל החיים ל"ג בעומר היה היום בשנה שהייתי הכי מחכה לו. היום אני מפחד פחד מוות שהוא יגיע" הוא אומר, "אני חושב שאני אתנתק מכל המדיה ביום הזה עד שהוא יעבור. היה מישהו מאד מאד יקר לליבי במדרגות שם, שהוא קלט שהוא נחנק, קצת לפני שזה היה מאוחר מידי הוא שלף את עצמו כשהוא מטפס בכוחות אדירים.

"הייתי איתו שם לפני כמה חודשים, במדרגות, הסתכלנו ושתקנו ושתקנו. אני חייב לומר את זה, למרות שאף פעם לא באמת אמרתי את זה בקול: הייתי אז במצב מאד קשה מבחינה אישית ואני חשוב שהייתי בסכנת אובדנות. האסון הזה היה יותר ממה שיכולתי להכיל. עד היום כשאני נזכר בזה אני שואל את עצמי איך זה קרה, ובמיוחד שראוי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. 

"במשך כמה חודשים לא הייתי מסוגל להתאושש מזה וחשבתי רק על זה. גם עכשיו כשאני מדבר איתך זה כואב לי מאד, והפצע מדמם. אבל מה אפשר לעשות? ממשיכים בחיים.

"אני לא יודע איך אפשר לעמוד בזה. אם היה לי ילד והייתי מאבד אותו הייתי מאבד את השפיות שלי. אין לי מילים, זה אסון נורא".

היית במירון מאז האסון?

"הייתי כמה פעמים. בפעם הראשונה הגעתי כחודשיים אחרי האסון. הבטתי במדרגות ובמעקה המעוקם, ולא קלטתי. בפעם השנייה שהייתי שם הרגשתי רע כל כך. הרגשתי שזה מאיים עלי ועל שלימות הנפש שלי. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"בפעם השלישית הגעתי לציון ורק בכיתי ובכיתי ובכיתי. עמדתי שם אולי שעה וחצי ולא הפסקתי לבכות. אני רוצה לומר לך יותר מזה: הרגשתי שאני מרגיש את הנפטרים שהיו שם, וזה הפחיד אותי מאד. הרגשתי שאני מרגיש מוות ולא מסוגל להסביר את זה. כאילו דמי אחי צועקים אלי מהאדמה. כמובן שאני מאמין שזאת תחושה סובייקטיבית ולא שבאמת הם התגלו אליי...

"גם בהמשך לא רציתי לראות תמונות של הנספים. הרגשתי שהם הולכים איתי יום יום ולא עוזבים אותי".

היית מסוגל גם להתפלל?

"כן. אני קשור מאד לרשב"י הרבה שנים וזה המקום שלי. אני נזכר שבאמת בפעם הראשונה שהגעתי לשם אחרי האסון לא הייתי מסוגל להתפלל. חזרתי לאוטובוס וחיכיתי שנעוף משם. בפעם השלישית לא הפסקתי להתפלל על הגאולה, וביקשתי מהשם שיהיה דיי לצרותינו. אני כבר לא מסוגל להכיל את זה".

"תסלח לי, אבל קשה לי להמשיך את השיחה...", הוא אומר ומנתק.

• • • • •

שנה עברה - אך נראה שהכאב עדיין יוקד. הזיכרונות עדיין צורבים, הלב שותת דם, והטראומה הנוראית כמעט שלא פוסחת על אף אחד. ולנו לא נותר אלא להתחבר לשיר שכל כך מזוהה עם האסון הנורא הזה: "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו!".

(לפניות לכותב: [email protected])