הלקח שלנו מתשעה באב // בני גנץ

עבורי, אף יום לא מיטיב ללכוד את משמעותה כפי שעושה זאת ט' באב.

אנו יודעים כי בית שני חרב על שנאת חינם. אנחנו זוכרים שירושלים הייתה יכולה לעמוד בפני המצור ולהתנגד לרומאים למשך תקופה ארוכה אך לא זכתה לכך בשל המחלוקת בין המתונים לקיצונים.

היסטוריה שלמה של גלות כואבת עברה על עמנו מאז. על נהרות בבל ועל אדמת אירופה. בגירוש ספרד ובסופות בנגב. מיליוני נפשות יהודיות שלא ידעו ביטחון, לא ידעו נחת, לא ידעו בית.

והנה זכינו אנו לחזות במשאת נפשם קורמת עור וגידים. זכינו לחיות בדור של תקומה ושל היבנות יהודית מחודשת אחרי שנים אלפיים. ניתן היה לצפות שאסונות העבר, הרחוקים והטריים כאחד, ילמדו אותנו די הצורך את הלקח הנדרש. אך אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה ... ניכר שעדיין לא למדנו את השיעור החשוב מכל.

שוב ושוב אנו רואים כי הגדולה בצרותינו היא לא החיזבאללה, חמאס, או אפילו איראן- אלא השסע שביננו. אנו חשים אותו בבוז שרוחשים כלפי שומרי מצוות וחרדים – לעיתים בשל מלבושם או מנהגיהם.

אנו רואים אותו בקריאות לחרמות פוליטיים על שבטים שלמים בחברתנו.

אנו שומעים אותו בכינויי גנאי למי שחי אחרת מאיתנו.

אחת המשימות המרכזיות שלי בפוליטיקה, אחת המשימות הגדולות של העת הזו לצד ביצור ביטחוננו – היא לבצר את זכותנו לחיות כאן ביחד, כשבטים שהם רקמה אנושית אחת. לא חברת שבטים – אלא חברת כל שבטיה.

גם אם לא נסכים על הדרך – נדע כי שבת אחים גם יחד, היא הצו המוליך אותנו. גם אם ישנה מחלוקת פוליטית – מחלוקת היא לשם שמיים, ולא לשם ריב ומדון. כי לפני שיש קואליציה ואופוזיציה, וחוקים – יש קודם כל בני אדם.
ט' באב אינו מלמד רק לקח היסטורי אלא לקח פוליטי ולאומי. הוא משקף את חובתנו המוסרית לפעול למען קירוב. את ההכרח לאגד יחד את כל חלקי הפסיפס ממנו מורכב עמנו ולשלב ידיים גם בהיעדר תמימות דעים. העבר מלמד שגם כשאיננו מצליחים להסכים על חזון משותף שומה עלינו לצעוד לעתיד בשותפות. שאם לא נהיה שותפים לדרך של בניין, וודאי נהיה שותפים לגורל של חורבן.

מסכת תענית דף ל', ע”ב מספרת כי "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה." אני מתפלל שבט' באב זה נדע להתאחד לא רק באבלות על מה שאיבדנו בעבר אלא בנכונות לפעול באחדות בהווה, על אף ההבדלים והמחלוקות, כדי לזכות לראות יחד בשמחתנו.