"אני לא יודע מה להרגיש"; חבריו של אריה שצ'ופק הי"ד מתקשים להיפרד

ביהמ"ד של הישיבה, הבוקר; הנרות ואריה הי"ד (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת, באדיבות המשפחה)

בישיבת 'הרי יהודה' במושב בית מאיר שבמועצה אזורית מטה יהודה, צפונית לבית שמש, מתקשים לעכל את האסון הנורא שהתרגש עליהם, בפיגוע הרצחני ביציאה מירושלים.

אריה שצ'ופק הי"ד (באדיבות המשפחה)

בכל בוקר, הסעת הישיבה מגיעה לצומת בשעה 7:08 בדיוק. גם אתמול, ביום הפיגוע, היא היתה צריכה להגיע שתי דקות לאחר הפיצוץ, ברגע שהתרחש הפיגוש, ההסעה היתה ברחוב ירמיהו, בדרך לכניסה לעיר.

שני תלמידים נוספים של הישיבה ממתינים גם הם בכל בוקר בתחנה בכניסה לעיר, אך אתמול בבוקר הם לא הגיעו, האחד בגלל טיפול שיניים והשני שכבר היה בדרך לתחנה - חזר לביתו לאחר ששכח את התפילין.

מודעות האבל במושב בית מאיר (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

הקמפוס של הישיבה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

בלילה, שאחרי הפיגוע בו נרצח חברם ולאחר מסע הלוויה רווי הדמעות והכאב, תלמידי הישיבה ישבו במתחם הישיבה, שרשו שירי רגש וניסו להתמודד עם האבל הקשה.

הבוקר, תלמידי הישיבה הדליקו נרות נשמה ועשו את דרכם בין בית החולים - לבקר את חברם שנפצע ואושפז, לבין הבית בשכונת הר נוף, בו יושבים שבעה על חברם האהוב שנרצח.

כל תלמידי הישיבה השתתפו בלוויה של חברם אריה הי"ד. הרב שלום קרלינסקי, איש צוות בישיבה, מספר ל'כיכר השבת': "אריה היה בחור ישיבה לוחם, לוחם בלהצליח. ביום שלישי בסדר א' בבוקר הוא למד וסיים את ההספק 10 דקות לפני הסדר, החברותא שלו אמר לו 'בוא נצא לסיבוב', אבל אריה אמר לו: 'לא, בוא נחזור שוב'. כולם אהבו אותו", הוא אומר.

התפילין של אריה הי"ד, מיותמים בישיבה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

אריה ז"ל היה תלמיד שיעור ב' בישיבת 'הרי יהודה'. חברו לספסל הלימודים, דניאל, מספר: "הוא היה חבר טוב שלא יוצא לריב איתו, כיף להיות איתו, כיף לדבר איתו. אריה היה סוג של חבר נאמן, כשאתה לידו יש לך רוגע ושלווה, היה לו מידות טובות".

"אתמול ישבנו כולנו ודיברנו", הוא משחזר, "אריה לפעמים גם היה עצוב, אבל הוא היה שומר את זה לעצמו ומשדר לחברים שלו שתמיד הכל בסדר. פעם אחרונה שדיברנו זה היה לילה לפני הפיגוע. לפני ערבית הוא אמר לי 'בוא לסיבוב, ללכת לבד זה פחות נחמד'. הלכנו למצפה, ישבנו, דיברנו, צחקנו על החיים, היה יוצא לנו הרבה לשבת ולדבר ביחד".

היכל הישיבה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

נרות הזיכרון בישיבה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

על השבת האחרונה עם אריה הוא מספר: "היתה שבת ישיבה, הוא ישב, דיבר ושר שירי שבת. זאת היתה שבת מרוממת איתו, יום אחד לא הייתי, הוא שאל אותי למה לא הגעתי לישיבה, אמרתי לו שהלכתי לעבוד, הוא שאל אותי כמה עשית? אמרתי לו 40 שקל, אז הוא אמר לי שאפשר יותר, הוא ינסה לארגן לי עבודה של 70 שקל. הוא תמיד היה מנסה לדאוג לי, היום אני עצוב, הוא היה חבר טוב, היינו נוסעים לשבתות ביחד, היינו נוסעים ביחד, הוא היה שמח".

דוד, חבר נוסף של אריה, שהיה בדרכו לתחנה אתמול וניצל בנס מהפיגוע מספר ל'כיכר השבת': "אני יצאתי מהבית בעשרה לשבע, אני קושר את האופניים שלי כל בוקר בצד שני של הכביש, ואז הלכתי ברגל לכיון התחנה. הרמזור היה אדום, עברתי את הרמזור הראשון, את השני לא הספקתי ואז היה הפיצוץ. לא חשבתי שזה פיגוע, זה היה פיצוץ חזק, אדיר, נשארתי על המקום לא זזתי.

"חבר שלי שנפצע רץ אלי ושאל מה קרה לי, הוא היה פצוע, היה לו חור בראש והרבה דם. הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, שהוא מתעלף, הלכתי לקרוא לאמבולנס. אחרי שהוא פונה, התקשרתי לראש הישיבה, לא חשבתי שזה יקרה לאריה, הכוננים של הצלה הגיעו ממש מהר. לא הלכתי לעזור לפצועים כי אין לי איך לעזור להם, אין לי ידע בהצלה, חשבתי בהתחלה שזה לא פיצוץ שהורג".

היכל בית המדרש, הבוקר (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

"היה לי נס", הוא משחזר, "כשאני חושב על זה היום, ניצלתי, אני מבין שקיבלתי את החיים במתנה. יש לי חבר שאני מכיר, זה אנשים קבועים שם בתחנה כל בוקר, אני יודע מי ניצל איתי, כל בוקר אני מגיע ראשון לתחנה, אתמול הם הקדימו אותי".

על אריה הי"ד, הוא מספר: "את אריה אני מכיר עוד לפני הישיבה מהר נוף, היה בחור עדין, בחור שמח. אני מתגעגע לאריה, המחשבה ששני החברים היו ביחד ורק אחד נהרג - זה נס, נס שילך איתי כל החיים. אריה היה מאוד חברותי, כולם אהבו אותו. אתמול בלוויה היה לי קשה, הוא תמיד אהב להציל חיים, היה לו תעודה של מגיש עזרה ראשונה, פעם אחת נפצעתי והוא חבש אותי, בפיגוע הוא היה צריך להיות בצד השני, בצד של המצילים".

יעקב, בחור נוסף בישיבה, מספר לנו: "אני לא יודע מה להרגיש, זה כל כך מבלבל שאני לא יודע מה להרגיש, שנה אני לומד עם אריה, גם כשהיה קשה לו הוא תמיד היה שמח, הוא תמיד היה מחייך לכולם, אפילו בחורים שלא היו ממש קרובים אליו - גם להם הוא חסר.

מודעת האבל (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

"הייתי מטייל איתו הרבה במושב של הישיבה, הוא תמיד היה מנהל איתי שיחות אישיות. פעם אחרונה שדיברתי איתו זה היה יום לפני, חשבתי שהוא אמר אולי משהו שזה לא היה נכון - והוא ישר ביקש סליחה ואמר שזה לא נכון, אהבתי אותו. בלוויה אתמול היה לי ממש קשה, עד שראיתי את המיטה שלו וחשבתי על זה שהוא מתחת לטלית, לא האמנתי, לא הצלחתי לחשוב".

השעה 11:00 בישיבה. תלמידי השיבה נכנסים לסדר לימוד, לצד הקושי הגדול לעכל את הנורא, והכאב על אובדן החבר - הם מנסים לחזור לשגרה, דרך לימוד התורה.