פרק ז': ביום חמישי חשפנו את מכתבו של מנכ"ל משרד הדתות הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא בתאריך כ"א תמוז תשי"ד (22 יולי 1954), לשר הדתות משה שפירא (ולסגנו זֶרַח וַרְהַפְטִיג), בהצעה לשיפוץ מערת בין לוד למודיעין שלדבריו נזכרת בספר הזוהר הקדוש.
- המקובל יצא עם תפילין, הפריח יונה לבנה וגילה את הסוד | "מערת רשב"י" - נחשפת
- 'מערת הנזירים' היא 'מערת הרשב"י'? אלו האתרים ההיסטוריים שמוטלים בספק
- מערת רשב"י ביער בן שמן? הארכיאולוג הבכיר ירד לשטח, זו מסקנתו
- הטיול ל"מקומות הקדושים" שהסתיים בביקור ב"מקומות הרטובים"
- הפוסקים הספרדים הכריעו: האם העיר לוד היא לוד העתיקה?
- היוזמה העתיקה לשיפוץ "מערת הנזירים" - שנגנזה
את המסמך מצאתי בארכיון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן (PA16/100/21/148), ברכת ישר כח לגב' עליזה אדלמן - ארכיונאית בארכיון לחקר הציונות הדתית שטרחה ומצאה בשבילי אחר המסמך המטלטל.
המערה שלדברי ר' זנוויל כהנא הוזכרה בזוהר, ככל הנראה היא "מערת אל – חביס" ביער בן שמן שנמצא בין לוד למודיעין[1] (כוונת הכותב כמובן לכפר 'אל מידיה' הסמוך לישוב חשמונאים של ימינו, עליו רבים סבורים שהוא מודיעין של החשמונאים).
הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא (נפטר בתאריך א' בתמוז תשנ"ח), כיהן כמנכ"ל משרד הדתות וכתב מספר ספרים בידיעת הארץ.
ר' זנוויל כהנא נולד בעיר ורשה לאביו, רבי שלמה דוד כהנא, שכיהן כאחד מרבני העיר במשך שנים רבות, ובסוף ימיו כיהן כרבה של העיר העתיקה בירושלים עד שנת תש"ח.
בצעירותו הרב זנוויל כהנא למד בישיבת מיר, וקיבל סמיכה מאת הגאון רבי משה סולובייצ'יק. באוניברסיטת לייז' סיים בהצטיינות דוקטורט בלימודי המזרח.
לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת ת"ש (1940), היה ר' זנוויל כהנא לעסקן בכיר בהפועל המזרחי, ולשיא עשייתו הגיע כשמונה למנכ"ל משרד הדתות במשך כ-20 שנה, בו עסק בפיתוח המקומות הקדושים בארץ ישראל, והמפורסמים הם "קבר דוד" בהר ציון, "מערת אליהו" בחיפה, ו"קבר רשב"י" במירון.
אם לקבר רשב"י עם ישראל לא היה זקוק לשיווק האגרסיבי של משרד הדתות, מערת אליהו וקבר דוד, שרבים פקפקו בזיהוים (ועד היום), לולי השיווק של משרד הדתות בראשות המנכ"ל הנמרץ ר' זנוויל כהנא, יתכן שהם לא היו נודעים לציבור הרחב עד ימינו.
באחד הדיונים בהם הותקף ר' זנוויל כהנא על קידום קברות הצדיקים ואתרי קדושה שלא מאומתים על כל גורמי המחקר, הוא הגיב במשפט חשוב: "בריאותו הנפשית של העם דורשת סמלים הממחישים מעשים ומפעלים קדושים".
טענה זו של כהנא לענ"ד היא נכונה וחשובה ביותר לדיונינו. הרי חלק מהרעיון התיאולוגי של תורת החסידות הוא כאשר אין לעם היהודי בית מקדש, וחסר את עבודת הקורבנות וכהן גדול - ובאה החסידות ומלאה את החלל הנותר, כך במקום כהן גדול, יש את האדמו"ר שמחבר בינינו לקב"ה, ובמקום המזבח, יש את ה"שולחן הטהור", ובמקום הקורבנות יש את השיריים.
דברים אלו הם פשוטים לכל בר דעת בסוגיה זו של הפצת הרעיון החסידי, וכעין כך יש הרואים חלק מהרעיון התיאולוגי של הִשְׁתַּטְּחוּת על קברי צדיקים, כדי להתחבר לתורתם של הצדיקים שנפטרו ואינם וכפי שהובא בזוה"ק "אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא" (ויש להוסיף רבות בסוגיה זו, ואכמ"ל).
התקשרות לתורתו של רשב"י במַדְבְּרָא דְלוּד
זו אחת מהסיבות לענ"ד לפרסם לציבור על אזור יער בן שמן, שהוא "מדברא דלוד", ובמערה כזו או אחרת במעמקיה נטמן רשב"י במשך י"ג שנים ולמד את תורת הנסתר, ובכך המון העם, יתחבר לתורתו וקדושתו של רשב"י, מבלי להזדקק לנסוע לצפון הארץ, ולבזבז שעות נסיעה, ודלק רב.
מַדְבְּרָא דְלוּד כמקום קדוש שאיננו קבר
עוד חשוב לענ"ד להפיץ מקום זה "מדברא דלוד" ביער בן שמן, כמקום היסטורי הקשור לרשב"י, שכן הוא אתר היסטורי שאיננו קבר.
כידוע, העלייה לקברי צדיקים שנויה במחלוקת בין רבותינו זצוק"ל, ולמרות שאצל המקובלים ואחריהם החסידים, להִשְׁתַּטְּחוּת על קברי צדיקים ישנה מעלה גדולה. אצל גאוני ליטא הדבר לא נמצא במעלה יתירה, והיו אף שהתבטאו בחריפות כנגד מנהג זה כהגאון רבי יששכר מאיר שאמר "תורת משה מפי הגבורה, ולא מפי הקבורה", (קונטרס 'עקב רב' עמ' 33).
הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון ביאר שהגר"א מווילנה, סבו הגר"ח מבריסק ואביו הבית הלוי, לא בקרו מעולם בבתי הקברות ולא השתטחו על קברי אבות, מחמת שזכרון המוות הטריד אותם מיגיעתם בתורה.
גם דודו מרן הגרי"ז סולובייצי'ק מבריסק מעולם לא ביקר בקבר הגר"א, ולמרות שהיה בעיר וילנא. וכשעלה הרב מבריסק לארץ ישראל דרך הגליל, הוא לא נכנס לקבר רשב"י, אלא נסע ישר לירושלים עיר הקודש.
רק לעת חוליו, הרב מבריסק שלח כמה מתלמידיו להתפלל עליו בקבר רשב"י בהר מירון, וגם אז מפאת מסורת אביו שהמקום מיוחד להתקבל התפילות, ולא בגלל המעלה בתפילה בקברי צדיקים גרידה.
לצורך 'השתטחות בקברי צדיקים גרידה', הרב מבריסק התנגד מפאת פסקו המפורסם של הרמב"ם: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (פ"ד מאבל ה"ג)[2], כפי שהסביר מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל (פורסם במוסף שבת קודש של 'יתד נאמן').
כמו כן ראה את איגרת הגר"א המפורסמת: "ותישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. (נ"א: ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים), וכל הצרות והעוונות באים מזה". עוד ראה את שהובא בספר 'עליות אליהו' (אות צו) שהפסיק הגר"א לילך לקבר אמו ע"ה.
יצוין שמקור להתנגדות הליטאית לקברים, נוכל למצוא גם אצל מרן הגראמ"מ שך, כפי שמביא נכדו בספר 'שימושה של תורה' שאף פעם לא הלך לקברים.
משמשו הנאמן של מרן הגרמ"מ שך, ר' רפאל וולף סיפר שכמה פעמים הגראמ"מ שך היה בעצמו בווילנא בבית הקברות שהגר"א קבור שם - ולא ניגש לקבר של הגר"א.
עוד סיפר הרב וולף, שהגראמ"מ שך היה הרבה פעמים בירושלים, ולא הלך לקברי רבותיו שקבורים בירושלים, כגון דודו מרן הגרא"ז מלצר או מרן הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק. בפעם היחידה שהגראמ"מ שך היה במירון בציון רשב"י ע"פ בקשת מרן הגרי"ז סולובייצ'יק - הוא לא המשיך להתפלל בבית הקברות בצפת, ובמענה לשאלת מקורבו? "מדוע לא המשיך גם לבית החיים בצפת?" השיב: "הוא ביקש ללכת למירון ולא ביקש יותר מזה[3]".
התנגדות להִשְׁתַּטְּחוּת על קברים אצל גאוני המזרח
לא רק ליטאים. היו מחכמי עדות המזרח שחשבו באופן שלילי ביותר על עולי הקברים. אחד מהם היה הגאון רבי יוסף משאש רבה של חיפה, שבתוך תשובה ארוכה על היחס לתפילות על קברי צדיקים, הוא התבטא במילים חריפות, על המון "פתאים" שמדליקים מדורות בקברים, ואת מנהגים אלו כינה "העתקה" של מנהגי מוסלמים אלינו ליהודים.
דבריו של הגר"י משאש: "דבר זה להשתטח על קברי הצדיקים, יש לו שורש וענף בש"ס. ואך אם יש מצוה בדבר או לא, הדבר פשוט שאין בזה שום מצוה ולא שום כבוד לצדיקים.. ומזה אתה למד לעניין ההדלקה על קברי הצדיקים שאין בה גם היא לא מצוה ולא כבוד לצדיקים.. שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מדורות.. ודאי שמוציא לעז על כל אותם הצדיקים...[4]".
מַדְבְּרָא דְלוּד כמקום קדוש נגיש לכהנים
בנוסף יש לציין את איסור טומאת כהנים שמרגישים כנטע זר בכל הנסיעות והטיולים לצפון הארץ בעת שמבקרים בקבר כזה או אחר, והם נשארים באוטובוס בבדידות.
לאור זאת ישנה לענ"ד חשיבות לפרסם אתרים היסטוריים המזוהים עם רשב"י (שעיקר חייו בשנות לימודו היו אצל רבי עקיבה בעיר לוד), ובכך יוכלו המבקרים לְהִתְקַשֵּׁר עם תורתו, מבלי להזדקק לבקר בקבר שהכניסה לתוכו שנויה במחלוקת, ולפי הרמב"ם[5] בעייתית.
כל החוקרים סבורים ש'מַדְבְּרָא דְלוּד', הוא ביער בן שמן
חשוב להדגיש שיש תמימות דעים בין כל החוקרים שאזור עוטף העיר לוד, כולל 'יער בן שמן' הוא המכונה בזוהר "מדברא דלוד" ואת מערת רשב"י סביר למצוא באזור זה -אך כרגע לא ניתן להצביע על 'מערת הנזירים' כ"מערת רשב"י", כדברי פרופ' וילנאי וד"ר זילכא כפי שהתבטא בראיון לכותב השורות ארכיאולוג ברשות העתיקות ישראל (איסי) קורנפלד.
לאור זאת הצעתי לגורמים השונים, הרבנות הראשית / המרכז למקומות קדושים / משרד התיירות, ועיריית מודיעין להציב שילוט ב'יער בן שמן', ובבקעת הנזירים על חשיבות המקום מבחינה היסטורית כ"מדברא דלוד", ובכך ציבור המטיילים יכול להתחבר למסורת ישראל, התנא רשב"י וספר הזוהר הקדוש.
'מערת רשב"י' כ'מערת הנזירים'? מסורת מאוחרת
חיזוק לדברים קבלתי בשיחה שערכתי עם חוקר ארץ ישראל ר' ז'אבו ארליך המפורסם בחוש ביקורתו, ונאמר לי שלא ראוי לקבוע מסמרות על זיהוי אתר עתיק, באם אין לנו ראיות מדעיות לכך, והוסיף שלהציב שלט על סמך שברי מסורות רעועים, בוודאי שלא.
לדברי ארליך, הנושא הוא חינוכי, שכן אם הנוער המתבגר יגדל ויראה שישנם מיקומים גיאוגרפים שהם לא נכונים, - יש חשש שהוא יאמר "עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה", ואם הוא יבין ש"עבדו עלינו" במיקום "קבר מתתיהו" (דוגמה אחת מיני רבים), יש חשש שחלקם יסבור בטעות שעבדו עלינו בעוד דברים כמצוות מהותיות.
טענתו של ארליך עומדת במקומה, ולכך כותב השורות מדגיש בהצעתו לרשויות השונות, שלא להציב שלט "מערת רשב"י", אלא אך ורק "מדברא דלוד", שהוא שמו של האיזור המקיף את העיר לוד (כולל יער בן שמן), בספר הזוהר הקדוש, ולהוסיף בשולי השלט, על מסורות מאוחרות שהציעו שרשב"י הסתתר בתוכה.
לקריאה נוספת: לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל 1948-1968 / דורון בר. ירושלים : יד יצחק בן צבי, תשס"ז 2007
•
[1] ראה 'לקדש ארץ', יב"צ תשס"ז, עמ' 165.
[2] ומקורו במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
[3] הגראמ"מ שך לא ביקר בבית החיים בצפת למרות דבריו של השל"ה הקדוש שבאגרתו לבניו בעלייתו ארצה כתב גבוהות ונפלאות על בית הקברות בצפת בהאי לישנא: "ביום ה' פרשת חיי שרה הלכתי אל ביה"ק אשר בצפת, והוא קודש קודשים, מי יכול לשער ולספר הקדושים למאות ולאלפים משרתי עליו מקמאי ובתראי, מנביאים ותנאים... והנה באותו היום לא הלכנו לשם, כי הייתי עיף מרוב ההליכהה על הרים וגבעות לראות מערות הצדיקים" (אוצר מסעות 174).
[4] המשך דברי הגר"י משאש: "ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשתקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה, וחושבים את זה למצוה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עון וכל אשמה כמעשה הישמעאלים שכיניהם המעריצים את חגי קדושיהם...", (שו"ת מיים חיים, ח"א אורח חיים סימן ר"ז, "מנהג הילולת הצדיקים").
[5] ומה שהביא רבי אלעזר אזכריי בספר חרדים (הלכות תשובה פרק ג') וכן מופיע באגרת הרמב"ם אל ר' יפת הדיין), כי הרמב"ם במהלך ביקור בארץ ישראל נכנס למערת המכפלה והתפלל שם, לא שח"ו מעשהו של הרמב"ם סתר את פסקו ביד החזקה לבל יפנה אל הקברות, אלא מערת המכפלה אינה דומה לשאר קברי צדיקים כמו קבר רחל.
הרמב"ם לשיטתו כתב בהלכות תענית ד יח: "שבע תעניות האלו כל מקום שגוזרין אותם שם. אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין ומתחננים שם. כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם. ובכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה בכל מקום", ופה משמע שהביקור בבית קברות הוא באירועים חריגים שכל העם מתפללים כשבע תעניות ויוצאין ביחד לבקר בבית הקברות.
- יישר כח לרה"ג יוסף מילר על המקורות ששלח לי למאמר זה
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com