באים אנו מיום הילולא רבה, היום הגדול והקדוש, יו"ד שבט. יום בו הסתלק הרבי הריי"ץ מליובאוויטש לגנזי מרומים, ו"בו ביום" קיבל הרבי, חתנו וממשיך דרכו את שרביט ההנהגה.
במאמרו הראשון הרבי מתווה את המסלול המהיר לגאולה שלימה, לקרב כל יהודי באהבה. בתוך המאמר הרבי מספר שש סיפורי אהבת ישראל על אדמור"י חב"ד לדורתיהם, ומתוך כך מסיק הרבי שהם סללו והראו לנו את הדרך כיצד לנהוג.
עומדים אנו ב"שבת שירה" שבת גאולתית במיוחד, וכמה מתבקש הדבר שנבחר רעיון מיוחד, מדליק ומדביק, שאמר הרבי על פרשתנו, ובתוך רעיון זה טמונה כל מהותו ועצמיותו של הרבי.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כבר ברש"י מגלים אנו שיש כיתות כיתות בעם ישראל, יש שיצאו חמושים בכלי זיין (הפירוש הראשון ברש"י) אלו חבר'ה עם כח נפשי חזק, הם כבר טועמים את טעם החירות והעצמאות אך יש שנשארו במצרים, אלו שלא רצו להגאל (הפירוש השני ברש"י. חמושים - אחד מחמש יצאו, והשאר מתו במכת חושך).
אם נגלוש להגדה של פסח נגלה מחלוקת מוזרה במיוחד:
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" תנא ראשון אומר לנו אחד מחמש יצאו, וארבע הידות מתו במצרים. תנאי שני עולה מדריגה, אחד מחמישים יצאו, מפחיד, על כל אחד שיצא ממצרים תקברו במכת חושך 49 אנשים. התנאים השלישי כבר מפיל אותנו לגמרי, חמושים - אחד מחמש מאות. ה-צ-י-ל-ו.
הרבי אוהב לשאול שאלות תם:
הרי לנו שלוש דעות, אחד מחמש, מחמישים, מחמש מאות.
מי הנכון מביניהם?
אמנם מיד תזעקו בגרון ניחר, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל הרי ישנו כלל (מובא בפוסקים) ש"לא יכול להיות פלוגתא במציאות". כעת אנו סופרים כמה גופות קברו במכת חושך, זה כבר "לא דברי אלוקים חיים", זה דווקא "פגרים מתים".
אז מה תכל'ס?כמה גופות קברו במכת חושך? או בסגנון אחר: כיצד נחלקו התנאים במחלוקת שבמציאות?
(שאלה טכנית עצומה: אם יצאו אחד מחמש מאות, זה אומר שמותר במצרים 600,000 כפול 499 (= 299,400,000) זה מספר הזוי לחלוטין. היתכן שעם ישראל במצרים הגיע למספרים כאלו? מצרים של ימינו לא מתקרבת לכמות האנשים הנ"ל, אף בני ישראל אוחזים כיום לא יותר מ-20 מיליון, מסופקני אם בעת העתיקה - בדור יציאת מצרים - סך תושבי כדור הארץ עמדו על סך אנשים כזה.
אך לפי תשובתו הנפלאה של הרבי, תסור גם קושיא זו)
ובכן, מסביר הרבי בדרכו הייחודית:
כאשר משה הגיע עם "בשורת הגאולה" לבני ישראל, "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים". מצד אחד אומרת התורה "ויאמן העם" "ויקוד העם וישתחוו", אך מצד שני "ולא שמעו אל משה", הא כיצד? אלא ברור שהיו כאלה שהאמינו והיו שפחות.
מכאן בונה הרבי את מהלך הגאולה בסדר הזה:
הגיע עת דודים, משה רבינו מכריז "הגיע זמן הגאולה" "פקד פקדתי", בתחילה האמינו רק אחד מחמש מאות. ויש לנו כלל: "מי שמאמין לא מפחד", כי "בזכות האמונה כדאי שתגאלו".
הקב"ה קבע: גאולת מצרים תהיה "בלי כפיה דתית". מי שלא מאמין בגאולה או לא רוצה להגאל, הוא נשאר במצרים.
ולזאת משה רבינו לא מוכן, הוא שסחב את הגדי על גבו, הוא שקבר את המצרי על שהכה יהודי, הוא שהציל אפילו את בנות יתרו, הוא יפקיר יהודים מאחוריו במצרים? לא יקום ולא יהיה! אפילו את מיכה שנתמעך בכותל (שעבד עבודה זרה בסופו) גם אותו הוציא משה ממצרים, וכעת מה? הוא יפקיר את כל רבבות היהודים שטרם חלחלה האמונה אל קרבם?
אסף משה רבינו את הבסיס הראשוני של קהל המאמינים המצומצם, והכריז, חבר'ה יוצאים לשליחות, כל אחד מביא איתו עוד עשרה מאמינים.
קהל המאמינים הולך וגדל, מאחד מחמש מאות כבר אוחזים עכשיו על אחד מחמישים. אך משה לא מוותר, הוא חייב להדביק את כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל.
שוב מכנס משה את קהל המאמינים ומכריז, שמעו יהודים האזינו, יוצאים ל''מבצע הדבקה", כל אחד מדביק בלהט אמונתו עוד עשרה יהודים.
הפער הולך ומצטמצם, כבר אוחזים עתה על אחד מחמשה.
מלך המשיח הולך לסגור גם את הפער הזה, וכפי שהרבי הכריז, שום יהודי לא ישאר בגלות. וכפי הידוע, אחד הפירושים הנחמדים והמפורסמים של הרבי הוא:
בהגדה של פסח היא ההגדה של גאולה ראשונה היא גאולת מצרים, אומרים אנו לבן הרשע "לפיכך עשה ה' לי בצאתי ממצרים" "לי ולא לו, אילו היה שם - הרשע - לא היה נגאל".
מדייק הרבי: "שם לא היה נגאל" אבל בגאולה האמיתית והשלימה אף הוא ייגאל, מלך המשיח לא מוותר על שום יהודי יהא באשר יהיה "האובדים בארץ אשור (תענוגות) והנדחים בארץ מצרים (צרות)" כולם ייגאלו "ואתם תלוקטו אחד אחד".
בקרוב ממש, בעגלא דידן, נַאוּ ממ"ש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com