בכל שנה, יש ביום ההולדת שלה המון חיוכים וצחוקים ועוגות ומתנות, אבל על בסיס דמעות של זכרון שאסור לשכוח.
אתמול, סיפרתי לה שוב את הסיפורים שנמצאים בדם ובעצמות המשפחה שלנו, בכל שנה אני מוסיפה עוד חלק מהסיפורים בזהירות, כדי שתוכל להתמודד איתם והשנה נסענו ובכינו יחד כל הדרך אל הכותל,
על סבתא אחת גיבורה שקברה את אבא שלה בשלג הסיבירי, כשכל חטאו היה מכירת סיגריות, כדי לשרוד וזה לא היה כל כך מזמן, היא עדיין חיה איתנו עד 120 ועל אמא שלי שנולדה רגע אחרי הטירוף הזה, אי שם בגרמניה ההרוסה.
על אמו החורגת של אבא שלי ששמעה רעש בחוץ יום אחד, יצאה לבדוק מה קרה וצפתה בנאצי קולע כדור למצחו של בעלה, מרוב זעזוע נפל לה התינוק מהידיים ושני האנשים הכי קרובים אליה מתו באותו רגע, בעלה השני היה אביו של אבי.
ואני מסתכלת על הבת שלי שבוכה ובוכה, כשאני מספרת ואז אני שואלת אותה כבר שרתי לך ”פאפירוסן” (סיגריות)? וזו שאלה שאני שואלת אותה כבר 11 שנים, לפני שאני שרה את השיר העצוב הזה באידיש והיא מקשיבה, לא מבינה ומחכה לתרגום שהיא כבר מכירה בעל פה ובוכה בשלב שבו אחותו של מוכר הסיגריות הקטן, מתה לו בידיים על ספסל ברחוב וגם הוא כבר לא רואה סיבה לחיות עוד, שיר שאי אפשר שלא לבכות כששומעים אותו ויודעים שכך זה באמת היה.
ולא עוברת בי המחשבה של למה אני גורמת לה לבכות ביום כזה שמח, הסברתי לה שהיא הנצחון, להוולד כיהודיה, גאה, שיכולה לעמוד ולהתפלל ”שמונה עשרה”, באמצע היום בכותל בלי להתחבא, דווקא ביום שנקבע כיום זכרון לשואה, שניסתה להשמיד את האפשרות הזו.
זה נצחון!
ואיכשהו הילדה הזו גורמת לי לזכור ולהזכיר את השואה כל השנה לא רק ביומולדת, בכל יום כשהיא לא אוכלת (והיא לא אוכלת כלום), אני מנסה לעורר את התאבון שלה באמצעות המצפון: ”את מבינה שאת אומרת לא לקציצה, כשהיו ילדים שהיו עושים תכניות שלמות איך להבריח כמה קליפות של תפוחי אדמה שנשארו בפחים של הנאצים?”
כשהיא לא רוצה ללבוש את הבגד שבחרתי לה בבוקר ”כי נמאס לי ממנו”: ”את יודעת שקראתי ספר עכשיו על ילדה שלבשה את אותו סוודר ירוק לאורך כל השואה כשהיא גרה בצינור ביוב עם עכברושים? את צריכה לקרוא ספרי שואה!” וכך כל יום, בינתיים זה לא עזר, היא לא ממש אוכלת, אבל זה חקוק בדם שלנו, זה זכרון יום יומי, אנחנו זוכרים אותו מפי השמועה, מתוך הזכרון של אלה שחוו ועדיין איתנו.
הילדים שלנו כבר יזכרו רק מתוך הסיפורים שלנו ואם לא נספר ונרצה לחסוך מהם את הכאב הזה והדמעות האלה, לא יהיה מי שישמר את זכר הגבורה הזו, שהיתה לפני דור אחד בסך הכל, דור שנהג בדיוק כמונו, אמהות שהתלבטו בצהריים אם לבשל עוף או דג, התלבטו בבוקר איזה בגד לבחור לילדה והלבישו את כל הילדים בבגדים זהים, עם סרט גדול על הראש, כי זה כיף, כמונו.
בערב שכנעו את הילדים לטעום גם עגבניה, לא רק חביתה, עטפו אותם במגבת של מקלחת ערב ושרו בקול קריאת שמע, תוך כדי דגדוגים וקפיצות על המיטה, ממש כמונו ובשולחן שבת אחרי הדגים, בין הזמירות, סיפרו מה היה בעבודה וקיטרו על המיסוי שעלה לאחרונה והשלטון שחושב רק על עצמו.
כמו אצלינו, סתם, חיים של סתם אנשים נורמטיביים ואז מישהו לקח הכל וחיסל את כל הסתם הזה, סתם חיים מלאים בהכל, השמיד בשיטתיות מרושעת, כזו שחונקת ילדה בת 11 בתא גזים, כזו שגורמת לילדה בת 11 לפתח חוש השרדות בלתי נתפס בתוך צינור ביוב במשך שנים, רק כי זורם לה דם יהודי בעורקים, אבל הם לא הצליחו להשמיד הכל, למרות האובדן הגדול, כי הנה היום עומדת ילדה בת 11 מול שריד בית המקדש, בתפילת שמונה עשרה, שמקבלת ביום כזה משמעות ברורה, על אבות שנטבחו ובני בניהם מנציחים את זכרם:
”..וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה...” בהמון אהבה; על גבורות: ”אַתָּה, גִּבּוֹר לְעוֹלָם... מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעֵ”; על הָרִשְׁעָה שכְּרֶגַע תֹּאבֵד וְכָל אֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ..” והידיעה שהוא למעלה ”..ּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר...” תהא נשמת ישני העפר, צרורה בצרור החיים ואנחנו ”כָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת...”
(מתוך דף הפייסבוק של עו"ד רבקה שורץ)
]]>
