מוכנות?
תנו חיבוק חזק
שלש ארבע ו..
הנה זה בא..
מודה ומתוודה - תמיד חלמתי להיות בין מדליקות המשואה.
יש משו סוריאליסטי בטקס, מין תעודת כבוד למדליקים ולמדליקות, משו שקורה בחיים רק פעם אחת, מין טלפון כזה מאריאלה.
ולמה לא בעצם?
אולי בשל היותי אישה אייצג את המגדר בכבוד?
אולי בשל הזכות שנפלה בחלקי ללדת רבעיה? תודו שזה נדיר וחמוד וכמעט בלתי אפשרי.
אין לי עבר פלילי, עשיתי בחיי כמה קורסים פה ושם, אני בת למופת, היתה לי ילדות עשוקה, אני חברה נהדרת, אמא ורעיה לא רעה בכלל ואפילו יש לי טור כמעט על בסיס קבוע בכיכר.
אך לצערי מעולם לא פנו אלי וכנראה שלא יפנו.
לכן החלטתי לקחת את לפיד האש בעצמי ולהעביר אותו הלאה.
מדליקות המשואה שלי הן דווקא נשות ישראל, האימהות שוויתרו על קריירה מזהירה לטובת התואר השקוף "עקרת בית".
אלו ששולחות בעליהן בשמחה ללמוד תורה או להביא טרף לביתם ומקבלות את ילדיהם בחיוך קורן, אלו שויתרו על חיפוש משוואות וסטארטאפים לטובת זיווג עשרות של גרביים אובדות. כן, כן אלו מדליקות המשואה שלי!
אלו שאומרות עם ילדיהם עם שחר "מודה אני" ועם רדת החשיכה "קריאת שמע". אלו שמחכות עם ילדיהם להסעה לחיידר ונפרדות בשלווה ובחיוך. אלו שעדיין יושבות על ספסל הגינה הציבורית ומקלפות בננה לילד סרבני בלי להסתכל על האחוז בנייד.
אלו שמתייחסות לכל שירבוט או קשקוש של ילד כאל יצירת אומנות, שיש להן זמן בבוקר לקלוע צמה מדוייקת בלי גבעות מיותרות. הן מתוך בחירה עקרות בית הן לא נשארו מאחור הן בקידמת הבית!
פעם פעם לפני מאלןת'אלפים כשאישה נאלצה להעזיב את בעלה מן הסטנדר זה היה מתוך אילוצים וצער רב ולעיתים אף היה כרוך בבושה.
פעם, להיות רעיה לתלמיד כולל היה כבוד גדול ותואר יוקרתי
ויש להחזיר עטרה ליושנה!
את ההוד האות והכבוד לנשים יקרות אלו. ולתפארת בנות ישראל.
הלוואי עלי!
]]>
