אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לקראת הבחירות בישראל. אחרי תקופה ארוכה שבה לא עמדה המדינה מול הקלפי, נדמה שהמתח הפוליטי שוב ממלא את האוויר, וזהו זמן מצוין לחזור לאחת הפניות המשמעותיות והדרמטיות ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה: המאבק על זכות ההצבעה לנשים.
במשך מאות ואלפי שנים, עוד מימי הפילוסופים העבדקנים ביוון העתיקה הרעיון שאישה תשלשל מעטפה לקלפי ותשתתף בעיצוב פני המדינה נחשב לא רק לבלתי אפשרי, אלא לסכנה של ממש לסדר החברתי. הם אף הרחיקו לכת וטענו שהפוליטיקה תהפוך אותן ל”גבריות” או תדרדר אותן לוולגריות של הזירה הציבורית.
במרוצת ההיסטוריה, המאבק לשוויון פוליטי ידע עליות ומורדות. המדינה הריבונית הראשונה בעולם שפרצה את הדרך והעניקה לנשים זכות בחירה הייתה ניו זילנד, שעשתה זאת כבר בשנת 1893. אולם, במדינות רבות אחרות המאבק היה עיקש וממושך הרבה יותר. שווייץ, למשל, נחשבת לאחת המדינות המערביות האחרונות שאימצו את המהלך, כשהעניקה לנשים זכות הצבעה ברמה הפדרלית רק בשנת 1971.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם בעולם הערבי התהליכים היו איטיים ומורכבים. בעוד שמדינות כמו מצרים (1956) וסוריה (1953) העניקו את הזכות באמצע המאה ה-20, מדינות אחרות המתינו עד המאה ה-21. המדינה האחרונה בעולם שערכה בחירות והצטרפה למהלך הייתה סעודיה, שהעניקה לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר רק בשנת 2011 (מהלך שיושם לראשונה בבחירות מקומיות ב-2015).
איך קורה דבר כזה? רגע לפני ההמראה - התרחש הגרוע מכל
השינוי העולמי הזה, שהפך את זכות הבחירה לנשים מ"רעיון הזוי" לצו השעה, לא קרה רק בגלל תהליכים היסטוריים בלתי נמנעים. מאחורי המהפך המתוחכם ביותר, זה ששבר את המבוי הסתום בארצות הברית והוביל לשינוי החוקה, עמדה אישה אחת.
אישה שהבינה שפוליטיקה היא לא רק צדק, אלא אסטרטגיה שיווקית מבריקה, ושהדרך לקלפי עוברת דרך שינוי התודעה הציבורית כולה. אבל בעיקר עוברת דרך גברים בעצמם.
תהיי אשה ותשתקי
וירה בורמן נולדה ב-1875 למשפחה אריסטוקרטית מהדרום וגדלה בניו אורלינס. לאחר נישואיה לברוקר מצליח ב-1898, הפכה לחלק בלתי נפרד מהאליטה של ניו יורק, עולם שכולו נשפים וארוחות ערב מפוארות. וירה עצמה הודתה ביושר כי הדבר היחידי שנדרש ממנה באותן שנים היה "לרקוד וללכת לארוחות ערב".
השינוי הדרמטי חל ב-1913, כשצפתה באלימות קשה שהופנתה כלפי נשים שמחאו על זכות ההצבעה לנשים במצעד בוושינגטון. המראות הללו זעזעו אותה והציתו בה ניצוץ של עשייה. היא הצטרפה למאבק בנחישות.
"חטיבת החורפנים"
וירה וייטהאוס הבינה בשלב מוקדם שהתנועה לזכות הבחירה לנשים לא צריכה רק מחאה אלא גם שינוי תדמיתי. באותם ימים הופיעו שני כינויים שונים לנשים שנאבקו על זכות ההצבעה: בבריטניה הודבק ללוחמות הכינוי “סופרג’טיות נשות מחאה אלימות שהתגאו בניפוץ חלונות והצתות תיבות דואר.
וירה הבינה שיש צורך לשנות גישה ולעצב מחדש את הדרך שבה הציבור יראה את המאבק כולו לא כמרד רועש, אלא כדרישה לגיטימית לשוויון. והכי חשוב שהכל יתרחש עם המון 'קלאס'.
הנשים הללו הופיעו למצעדים כשהן לבושות בפרוות יוקרתיות ויהלומים, במטרה להוכיח שהזכות הפוליטית לא תפגע בנשיותן או במעמדן החברתי. ואכן העיתונות מיהרה לכנות את אותן נשים חטיבת החורפנים. הדימוי עשה את שלו.
במקביל, וירה ניהלה את הקמפיין כמו תאגיד מודרני: היא גייסה סכום אדיר של 300,000 דולר והדפיסה פליירים ביידיש, איטלקית וגרמנית כדי להגיע לאמהות מהגרות, תוך שהיא מסבירה להן שהקול הפוליטי יבטיח חלב נקי ותנאי עבודה בטוחים לילדיהן.
המהלך החזק ביותר שלה היה גיוסו של כבד המשקל הפוליטי האולטימטיבי נשיא ארצות הברית לשעבר, תיאודור רוזוולט.
"רוזוולט" כבר תמך בזכות הבחירה עוד בקמפיין הסוער שלו ב־1912, ו־וייטהאוס הבינה היטב שהדמות הגברית-הקשוחה שלו, “רוכב הסערה”, יכולה לשכנע מצביעים גברים ספקנים.
בספטמבר 1917 היא הגיעה יחד עם משלחת פעילים לאחוזתו סאגאמור היל, כדי להשיק מתקפה אזורית רחבת היקף. רוזוולט לא הסתפק בתמיכה סמלית הוא נכנס למאבק בכל הכוח: ישיבות אסטרטגיה על המרפסת, נאומים לוהטים, וקריאות חד-משמעיות לגברים לעשות צדק עם נשות מדינתם.
הסקר הראשון בעולם
במאי 1915, במהלך הקמפיין הגדול במדינת ניו יורק, החליטה וירה וייטהאוס ליישם אסטרטגיה מתוחכמת שעתידה להפוך לכלי פוליטי בסיסי בעולם המודרני: הסקר הטלפוני. מביתה המפואר שברחוב 56 מזרח בניו יורק, היא החלה לבצע "שיחות קרות" לבוחרים פוטנציאליים, גברים בלבד באותה עת, כדי לשאול ישירות לדעתם בנושא זכות הבחירה לנשים.
פעולה זו נחשבת לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר בהיסטוריה לשימוש בטלפון לצורך סקירת דעת קהל פוליטית. בעוד שהסופרג'יסטיות ראו בכך דרך יעילה ומקצועית להגיע לבוחר, ולהפעיל עליו לחץ פיזי מתון ומתון פחות, הן זעמו על הטקטיקה החדשה. פרסמו מחאות רשמיות וטענו כי מדובר בהטרדה בלתי נסבלת, הן אפילו עשו יד אחת עם הגברים מתנגדי התנועה (האנטים) כדי שיאשימו את וירה וחברותיה ב"הפרעה למנוחת הגברים ביום חם". וכדי בזיון וקצף.
למרות המחאות, המבצע השיווקי זכה להצלחה כבירה בתקשורת. עיתון ה-New York Sun הקדיש לכך כתבה נרחבת תחת הכותרת המפתיעה: "הלו! האם אתה בעד זכות בחירה? 75 אחוזים השיבו 'כן'". עבור וירה, הטלפון לא היה רק מכשיר טכנולוגי, אלא כלי לשבירת חומות הניכור וליצירת קשר ישיר עם הבוחר בביתו שלו, מהלך שהוכיח פעם נוספת את תחכומה האסטרטגי שהקדים את זמנו.
המצור על ניו יורק
וירה זיהתה כי מדינת ניו יורק היא המפתח לשינוי חוקתי לאומי. היא האמינה שניצחון במדינה המשפיעה ביותר יפעיל לחץ בלתי אפשרי על הקונגרס לאשר את התיקון לחוקה לכלל המדינות. היא לא היססה כשהיה צריך וטיפסה על ארגזי סבון בפינות רחוב כדי לשאת נאומים, וגייסה עוד ועוד דמויות מפתח.
ב-25 באוקטובר 1917, בעיצומן של מלחמת העולם הראשונה, ימים ספורים לפני משאל העם הגורלי, הובילה וירה משלחת של 100 נשים לבית הלבן. היא לא באה לבקש חסדים מהנשיא וודרו וילסון, אלא הציגה בפניו חצי מיליון נשים הפועלות למען המאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה ודרשה מסר ברור לבוחרים. הלחץ עבד: וילסון השתכנע והצהיר כי זהו הזמן ללמוד את "לקחי הדמוקרטיה".
ב-6 בנובמבר 1917 הגיע הרגע הגדול. אור לבן נדלק במשרדי ה"טיימס" ובישר על הניצחון ההיסטורי בניו יורק ברוב של מעל 100,000 קולות. וירה וייטהאוס נחשבת לאדריכלית האישית של ההישג הזה, ששבר את המבוי הסתום הלאומי.
הניצחון בניו יורק יצר דינמיט פוליטי, ובעקבותיו נאלץ הקונגרס לאשר את התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, שהפך לחוק ב-1920 והעניק זכות בחירה לכל נשות ארה"ב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כדי לחגוג את הניצחון המכריע במדינת ניו יורק בנובמבר 1917, נערכה לכבוד וירה סעודת אזרחיות חגיגית במלון בילטמור המפואר. בשיא הערב, חברותיה למאבק העניקו לה זר דפנה עשוי זהב 18 קראט, על הזר נחקקה ההקדשה: "לוירה בורמן וייטהאוס, מנשות מדינת ניו יורק אותן הובילה לניצחון.
0 תגובות