כי נגמרו המילים / שיר לתלמידות הסמינר

אבל, זו מערבולת איומה ועמוקה של אי שפיות. הגיע הזמן לומר את זה ברורות: הסאגה הזו חסרת שמץ של הגיון ושפיות. מדובר במערכת של קבלה לבית ספר על יסודי. זה הכל. מדובר ברישום וקבלה לביצפר. לא מערכת קג"ב ולא טקס קבלה לארגון מחתרתי עם תנאי קבלה של מרגלים משופשפים. מדובר בבית ספר של נערות בנות 14. למה אנחנו חגים במערבולת המטורפת הזו כל שנה מחדש?

חסרים בתי ספר? בואו נפתח. נהיה חייבים לקבל את כולן? אמאל'ה. לא זה הרעיון? שיהיה מקום לכולן? קשה לפתוח בית ספר על יסודי? נכון. יש גם מערכת משומנת של עסקנים ופוליטיקאים שנראה שיש להם די מרץ וכישורים. הם טוענים ש"ידיהם קשורות" אבל ללא ספק יוכלו לסייע בפתיחת בתי ספר. תנו להם. כה קשה להסתובב שנים רבות כל כך בידיים קשורות. אין מבנים? אין תנאים? חושבני שאנחנו רגילים. אין מורות? טוב, פה התבדחתי.

אז למה? כלום לא נגמר הכוח להסתובב במעגלים הללו כל שנה מחדש? כלום לא עייפנו? כלום לא הקרבנו מספיק נערות על מזבח החינוך הטהור, סליחה, טוהר הגזע? האם באמת נותר משהו בין גלגול המחילות הזה ובין החינוך הטהור? האם לא נפגם החינוך ללא תקנה בגלל "עונת הרישום" ותחלואיה הרבה יותר מאשר להמשיך ללמוד עם אותן ילדות מהיסודי? האם באמת קורה משהו בסוף כיתה ח' שפוסל נערונת מלהמשיך עם חברותיה? נכון שגיל הנעורים הוא גיל נפיץ, אבל האם נכון להשליך ילדה בשלב כה רגיש בחייה לרחוב ולא להעניק לה חינוך ומסגרת ותמיכה וקבלה? האם נכון שילדה בגיל 13 תחיה עם חרב מאיימת על צווארה באמצעי חינוכי? האם כך נכון לעצב אישיות של נערה יהודיה? איום מתמיד ומעט מאוד הכלה וקבלה של קשיים חינוכיים? אןי מדובר בנערות רחוב. מדובר בילדות בית יעקב. ילדות שהתקבלו לכיתה א' ושרדו בכבוד עד סוף כיתה ח'. מהיכן נובע בכלל מחזה האימים הזה של בנות שלא מתקבלות לסמינר?

אני יודעת. יש המון סיבות. כולן כבדות משקל. בכולן יש לטפל ומהשורש. אני רק רוצה לומר:

די, נגמרו המילים. הטירוף משתלט. דעו לפחות, שאנחנו משוגעים. הצמחנו תבואת שיגעון. אולי בתום שנת השמיטה כדאי לחשוב על זריעה של חיטה חדשה.

אולי די כבר. די.

מצרפת שירון קטן שכתבתי לזכרן של שנות התמימות של הסמינר:

אז מה תגידי, ילדה

במקום בו נגמרו המילים.

מה תלהגי בקרן הרחוב

עם קהל נערות ותלתלים

נחים על כתפיכן

כשאין מה לדבר עוד

על נעוריכן?

כשאין תיק של תמימות

נח על גב זקוף של בוקר

של אלול, של ספטמבר

של אי נשכח בו פעם

גרה השפיות.