האסון שאירע במשפחת הנקין לא מחזיר אותם למה שקרה להם, פשוט כי הם עדיין חווים זאת בכל רגע. "אנחנו כל הזמן שם. אין שנייה שאני לא שם. זה גורם לחיבור וכאב מאוד גדול כשאתה חושב על המשפחות שהולכות לעבור את הכאב העצום הזה, את הסיוט הזה. את הילדים שכל החיים שלהם משתנים".
איך מגדלים אותם בנורמליות? לא מדברים על הפיגוע?
"לא, ממש לא. אנחנו גם לא מדברים על פוליטיקה בבית, אולי קצת כמו כל אחד. אבל יחד עם זאת אנחנו מגדלים אותם כך שהם יודעים מה שהיה. האחים וההורים שלהם נמצאים איתנו כל שנייה בבית. אנחנו צוחקים על מה הם היו עושים או לא עושים. הם לא איתנו פיזית, אבל הם כל הזמן מעלינו".
ישי הקטן קורא לטלי אימא, אך הוא יודע שיש אימא ויש אימא רותי. "פעם", מדגימה טלי את התמימות והטבעיות, "הוא שאל אותי: 'כשתהיה תחיית המתים מי תהיה אימא שלי, את או אימא רותי?', אז עניתי לו 'שתינו', אז הוא חשב ככה ואמר: 'זה טוב, כי אם יש אימא אחת עסוקה אז השנייה תוכל לטפל בי'.
"אנחנו מוצאים את ההרמוניה בכאב. אנחנו חיים את זה. הכאב יחד עם הצחוק ועוצמות חיים הפכו להיות נחלתנו".
איך מספרים לילדים כל כך רכים שהיו עכשיו בפיגוע בעצמם על מצבם הטראגי?
"כמבוגרים, קשה לנו מאוד לחשוף ילד למציאות קשה ולרוע שבעולם. יחד עם זאת, אנחנו מחויבים לספר לילד שהתייתם על מצבו - וגם לחבריו על מצבו של החבר, כי אי אפשר למנוע מהמידע שיזרום, במיוחד היום, ועדיף שאדם קרוב ימסור את המידע בצורה אחראית.
"חשוב ביותר שהידיעה תימסר על ידי אדם שקרוב ביותר לילד: סבא, סבתא, דוד או דודה, תוך כדי חיבוק של הילד ושמירה על קשר עין קרוב. רצוי למסור את הידיעה בנפרד לכל ילד, בהתאם לגילו ולרמת הבנתו, ויש להשתמש במילים המפורשות 'נפטר' או 'מת'. חשוב לאפשר לו לשאול שאלות. מאוד חשוב לילד צעיר לדעת שיש מי שידאג לו ולצרכיו. אפשר להגיד משהו כמו: 'אנחנו צריכים לספר לך משהו מאוד עצוב... אתה יודע שהיה פיגוע/ היית ב... בזמן הפיגוע וראית ש... נפגעו. לצערנו בין הנפגעים היו... והרופאים לא הצליחו להציל אותם. הם נפטרו...'.
"לא נורא אם המבוגרים דומעים ואף קצת בוכים ליד הילדים, אבל חשוב לא לחשוף אותם לסערת רגשות חזקה, ועדיף שמוסר ההודעה יהיה אדם שמסוגל לווסת את רגשותיו בעת ההודעה".
האם רצוי שהילדים ישתתפו בלוויה?
"חשוב, אבל לא מכריחים. רצוי שיהיו מבוגרים משמעותיים להם שיהיו צמודים אליהם ויעמדו איתם מעט מרחוק. יש להסביר לילדים מהי הלוויה (ילדים צעירים עשויים לשאול האם לא כואב לו, קר לו וכדומה, ויש לענות תשובה ישירה וכנה), ולומר שכדאי שהם יבואו להיפרד מ..., אבל אין להכריח ילד לבוא, גם כשהוא בוגר יותר. כדאי לנסות לשכנע, עקב חד-פעמיותו של האירוע, אבל כאמור אין להכריח".
האם מעודדים אותם לדבר על מה שראו או להפך, להדחיק?
"כאשר הילדים היו בעת הפיגוע, הכרחי לאפשר להם לספר למבוגרים אחראים (כנ"ל עם מתבגרים) שוב ושוב את מה שראו, עד כמה שניתן. החזרה על הסיפור מצד אחד כואבת מאוד ומצד שני מאפשרת עיבוד והפחתת-מה של הרגישות מן הסיפור. זהו אחד העקרונות של ימי השבעה היהודיים, והם אומצו בחום על ידי המטפלים בטראומה. הטיפולים המוצלחים בהפרעה הפוסט-טראומטית הם אלו שמאפשרים לספר את הסיפור, מבלי לחוש שוב את החוויה בצורה משתקת שגורמת לאותן תחושות ואף להימנעות מפעילות.
"כמובן, אין להכריח את הילד לספר כאשר הוא מסרב", היא מדגישה, "אלא לאפשר לו תנאים טובים לדבר ולשתף. בכל מקרה של ילד שנחשף לאירוע הנורא שבו איבד את הוריו, מומלץ לאפשר טיפול מקצועי. ילדים צעירים עשויים להיעזר מאוד בתרפיות בהבעה ויצירה - משחק, מוזיקה או אמנות".
יכולת לבחור שמישהו אחר יטפל בהם. זה היה לך ברור שאתם תטפלו בהם?
"בהתחלה לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי שנשארו ילדים יתומים. רק יום אחרי, אולי בלוויה, הבנתי מה קורה ואמרתי לבן שלי: הילדים נשארים פה, אצלי. והוא הבין כמה אני נחרצת. הברכה הגדולה היא שלא התעוררו ויכוחים ושההורים של אודי, היקרים והמקסימים, משפחת פוגל, הרגישו שזה בסדר ושזה מתאים. לא היה שום ויכוח. לי זה היה ברור כשמש. לא היה לי פירור או נקודה של התלבטות שהילדים צריכים להיות אצלי. בחיים לא היו לי הרבה ודאויות כמו הוודאות הזאת: הילדים יגדלו אצלי. והילדים בצורה טבעית חיים פה, זו ברכה בכאב הגדול".
יכול להיות שזה גם בגלל שאת האימא של האימא?
"אני חושבת שכן. זה אולי לא כך אצל כולם, זה לא חוק. אבל בדרך כלל, ואצלי בפרט, היה קשר חזק של אם ובת. רותי היא הבת הראשונה שלי. כשהיא התחתנה הייתי אימא צעירה והיינו קרובות ושותפות וזה היה לי מאוד פשוט שהילדים יהיו אצלי".
הילדים שמעו על הפיגוע של משפחת הנקין?
"בוודאי. אבל אני בודקת בצורה טבעית האם הם בסדר, ואני רואה שהם בסדר. הם לא נכנסים למקום שהם לא מתפקדים. וכשאני שואלת את אחד מהילדים 'נו, כולם דואגים איך אתם', אז אחד אומר לי: 'סבתאל'ה, אני בסדר'. ואני שוב שואלת: 'זה מעורר אותך?', והוא עונה: 'סבתאל'ה, אני בסדר!'. הוא כאילו אומר לי באיזה שהוא מקום: תסמכי על הכוחות שלי. אז אני נרגעת. אני גם רואה שהילד מתפקד, לומד, ישן, אוכל. הכאב בפנים - אף אחד לא יוכל להסיר אותו. נכון, היינו רוצים אחרת, אבל זו המציאות שלו, ועם כל הכאב וההתמודדות אני רואה שהילדים נורמליים".
מיתוך כתבתה של רות עזריה, למגזין הנשים "פנימה" שיראה אור השבוע.
]]>
