"בכל רע יש טוב!"- אני מזכירה לעצמי בימים טרופים אלו, בהם האנייה מתנדנדת על הגלים, והדגל השחור לא פוסק מלהתנפנף "בכל רע יש טוב, אז בואו נחפש את הטוב. זה מה שחשוב".
"בכל רע יש טוב?" – אני כבר מתחילה לראות מול עיני את התגובות שלכם. 'איך אפשר לומר שבפיגוע רצחני יש טוב? איך אפשר להעלות על דל השפתיים שברצח אנשים יהודים חפים מפשע יש טוב?'
אבל אני עדיין נחרצת בדעתי. בכל מקרה שקורה יש טוב. לא חכמה לחפש את הטוב בערימה של טוב, בואו נחפש את הטוב בערימה של רוע, של אפילה, של פחד ואלימות. הלכתי לחפש אותו, את הטוב, כמובן, וחזרתי עם ממצאים. כל המבקש להגיש ידו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה מוזמן לעשות זאת בתגובותיו החשובות בסוף הכתבה הזו.
ממתי הכרתם טוב כל כך את בני משפחתכם?
בימים אלו בהם רוקנתם את הרחוב מנוכחותכם - התחלתם להכיר זה את זה. רק עתה שמתם לב לכך שבינכם בן העשר שעל פי רוב הולך להבחן במתמידים בשעת ערב ומרוב עייפות נרדם ברגע ששב הביתה כבר יודע בעלפה מאה משניות. מעולם לא ידעתם זאת.
והאם ידעתם שבתכם ממש ציירת? עכשיו כשפרשה מול עיניכם את כל הציורים שציירה משך מספר ימים בלבד, גיליתם שהיא באמת כשרונית, אולי כדאי לעשות עם הכישרון הזה משהו רציני?
בעל יקר, מעולם לא שמת לב איזה הר של כביסה מקפלת זוגתך, כי תמיד אתה מגיע כשלא נותר שריד מההר. ואת, אשתו המופלאה, פעם שמת לב שבעלך ממש עובד קשה על נקוי הפמוטות? איזו שלווה משפחתית נחתה על ראשיכם בימים הללו, נעלתם את הדלת של הבית שלש פעמים ופשוט נשמתם לרווחה.
לא פעם התלוננתם על הבן, בן השתיים - עשרה שהוא חולמן איום ונורא.
לעולם לא תתנו בידיו הגה כשיגדל, כך אמרתם לעצמכם. כל כלי זכוכית שמתגלגל לידיו נופל על הרצפה ונשבר לרסיסים. פתאום, בימים זוועתיים אלו גילית שהוא כלל לא חולמן, זה היה כשיצאתם יחד לקנות לו מכנסיים חדשים (הוא חייב מה לעשות?)עברת אתו כשידך בידו, כשמבטך מקיף את הרחוב, והנה, מה גילית? שגם הוא, הנער הקטן הזה שרק אתמול נראה לכם לא יוצלח, חולמן של ממש, נהפך לרדאר שקולט אירועיים ממרחקים. מי היה מאמין? הוא היה ראשון שראה את ראשו של הערבי, שבסוף התברר שהוא העוזר של חנות הירקות, רק הכובע אחר, אבל בכל אופן הנער כמעט תפס מחבל, האמת, שגם כוח הערנות שלכם גבר פי כמה. נו, חשוב לחיים, מה יש לדבר?
מתי בפעם האחרונה, לפני שהתחילו הפיגועים, יצא לכם לצאת לרחוב ולראות ראש מורם של בן אדם?
הלא כל הראשים, בימים כתיקונם, מוטים מטה אל קרביו של המכשיר הטמא או אל בשרו החלול של הכשר שבו הם אוחזים. מזמן לא ראיתי צבע עיניים, איכות שיניים, אורך של אף וצורת סנטר, מזמן לא יצא לי לפגוש פני אדם. האמת שנראה לי שגם אחרים לא הכירו אותי, הלא הפנים שלי אף הם נטו מטה כל העת. והנה, אתם פוסעים ברחובה של עיר, אמנם בפחד וברעדה, אבל הפלא ופלא, פני אדם ניבטים אליכם ישירות וצבע העיניים כשבעת צבעי הקשת, משקיף לעברכם בפלאי גוונים
ממתי הייתם חברים של יותם מהמכולת?
תמיד אתם ממהרים לקבל את העודף וטסים לעבודה. מאימתי מצאתם זמן לעמוד ולפטפט עם היצור התימהוני של השכנים מלמטה? תמיד חשבתם שזה בזבוז זמן. ועל מה מדברים עם כל אלו? על מה שכולם. על הערבי שהתיישב בכיסא הנהג ורצה לחטוף את האוטובוס, על הרוצח בן ה- 13 ועל המוזר שדקר אייפוד פלדה וקיבל כדור בראש. איזה חיבור מופלא בין איש לחברו, בין אדם לשכנו, בעיצומם של ימי זוועה. זה קצת הזכיר לי את הפגישות של ישראלים ביער השחור, הם מזהים זה את זה ממרחקים ונמשכים זה לזה כמו דבש ודבורים.
שמתם לב שבימי הפיגועים כל חבר רע נהיה החבר הטוב, וכל שכן גרוע נהיה הטוב שבשכנים?
אמרו את האמת, האם אתם עדיין זוכרים את הכביסה של יום טוב שמרטיבה את שלכם? האם הספר שלקח מכם החבר מהרחוב הסמוך ולא החזיר, כהרגלו, עדיין זכור לכם? אתם מבקשים לירחק משכן רע, כפי שאמורים אתם לעשות, אבל הרוע ממנו והלאה, כולם נעשו חסידי אומות העולם, כולם.
מתי בפעם האחרונה בימים שלפני הפיגועים כמובן, יצא לכם להתעניין במצבו הבריאותי של הקשיש מהסמטה האחורית?
גם אם היה הוא מספר ואתם הייתם מאזינים באל כורחכם מיד הייתם שוכחים ממה הוא סובל ולמה הוא מגיע כל שני וחמישי לקופת חולים, והנה, פתאום אינכם זוכרים את מיחושכם, רק מיחושיהם של אחרים בראש מעיינכם. מה שלום ההוא שנפצע במלכי ישראל, ובאיזה מצב נמצא כיום זה שדקרו אותו בצוואר? אתם מוכנים לנסוע לכותל המערבי, המקום המסוכן ביותר ליהודים בימינו, כדי להתפלל עבור ההוא, שאינכם זוכרים אפילו את שם אמו.
יהודי בבקשה!
'הלו, בזק? כן, אבל רק יהודי בבקשה!'
'מוניות, שלום, אני צריך מונית לשמואל הנביא, יהודי בבקשה.'
עם יד על הלב, מתי דאגתם כל כך ליהודים? עד עכשיו העדפתם את הצבעי הערבי שלקח רבע מהיהודי וגם שלחתם אותו לשכנים שלכם ולחברים שלהם, עד שלא נשארה לו עוד דקה מיותרת לצבוע לסבא שלכם כשהתחנן שיצבע לו רק את המטבח.
זוכרים מתי הפעם האחרונה שבה הרעפתם כה הרבה חסד על אותה קבצנית שדפקה על דלת ביתכם?
לא אינכם זוכרים. ועכשיו פתחתם לה את הדלת לרווחה, הגשתם לה את הבובה החדשה של הילדה, את הסיר שקיבלת מהעבודה במתנה, ושטר של חמישים לעומת מטבע השני שקלים שדחפתם לידה בעבר דרך הסדק של הדלת. פתאום התחלתם להבטיח הרבה יותר צדקה לבית כנסת, לעזור בעוד עשרים שקלים לחתונה של לוברבום ולהבטיח עוד מאתיים לזה שהדירה שלו נשרפה לפני שנה מנרות השבת. מידת החסד שלנו נגזרת באופן חד-צדדי מכוחו של עשו.
כשנמצאים במצור בתוך הבית לא ממהרים לשום מקום.
כך מצאתם עצמכם פתאום יושבים, חושבים, מדברים עם עצמכם ונזכרים בפתגם הידוע: עם ה' תדבר והכול יסתדר! העולם נהפך לאיטי באופן יוצא דופן וההרגשה היא שחוזרים לעידן ימי בראשית. עוד מעט, עם עלות השחר, נצא ללקט פטריות ביער ולמשות מים מהנהר.
ההליכה לבית הכנסת.
כדי להתפלל שחרית בשעת בוקר חשוכה, הלא היא הרגשה של יציאה לתפילה תחת מטר פגזים. כל אחד מכם שהיה במלחמת השחרור נזכר בכיפוף הגב ובריצה המהירה לחלוקת המים, כשהתחושה היא שאין לאן לברוח.
התפילה היא תפילה של כל יום, אבל נדמה שזה המשך לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים שהסתיימו זה עתה. אף אחד לא שם לב שהתפילה ארכה למעלה משעה. איש לא חשב לרמוז לתפילה יותר מהירה, ממילא אין מקום בטוח שאפשר לשים בו את הראש, אז שימשוך השליח ציבור הזה את המילים, מצדנו אפילו שיתחיל לשיר 'אוחילה לקל'.
שורה תחתונה:
מי יקום ויאמר שאין רע בלי טוב? והלא ככל שננבור בו, ברע, נמצא טוב לרוב. נכון, יכולתי להביא לפניכם פי שניים רוע, אבל העדפתי לשפוך את האור על פני העולם מאשר בחושך לשקוע. זה שבחוץ רועמים רעמים זה בוודאי נורא ואיום, יכולתי לראות פעמי מלחמה, אבל בחרתי לחזות בשלום.
]]>
