משפחת "חברים לחיים" - קבוצת ווטס-אפ שכולה חסד היא קבוצת וואטס אפ שכולה חסד.
הפעם הראשונה בה התנדבתי ב"חברים לחיים" הייתה יום למחרת ארוסיה של בתי. קמתי בבוקר בתחושה של דכדוך. כן, החתן בחור מדהים והילדה מאושרת. אבל האירוסים לא היו כפי שציפיתי.
האולם היה עלוב למראה והאוכל רחוק מאוד מלשמח את החיך. ידעתי שלא זה מה שחשוב, ידעתי שהאושר של בתי הוא החשוב ביותר ועדיין לא הצלחתי לשפר את מצב רוחי.
הרמתי עיניים לשמים וביקשתי מהקב"ה, בבקשה תשמח אותי. זו אמורה להיות תקופה שמחה ומאושרת. תעזור לי לקחת את הדברים בפרופורציה.
יום קודם הצטרפתי לקבוצת הווטס-אפ המופלאה הזו של 'חברים לחיים'.
אנחנו יושבים באולם שמחות כדי לסגור תאריך לחתונה. ואני רואה על הצג של הטלפון שלי שאלה: 'מי יכול לקחת עכשיו מתל השומר לבני ברק?'. לקחתי נשימה ואמרתי לבנותיי, סגרנו אולם? עכשיו הולכים לעשות חסד. הודעתי שתוך רבע שעה אני בתל השומר.
הגענו לבניין ילדים. שם פגשתי זוג מדהים עם יכולת התמודדות מופלאה. הם עלו לרכב. ולאחר מספר דקות כבר נאלצתי להסתיר את הדמעות.
האברך היקר הינו בן יחיד להורים שנולד לאחר 14 שנות נישואין. כמה ימים לאחר אירוסיו עם ח. התברר כי המחלה הנוראית מקננת בגופו. למרות זאת ובהתייעצות עם רבנים החליטה ח. להינשא ולקוות, להתפלל ולייחל לרפואה שלמה.
3 שנים הם נשואים וזו ההתמודדות שלהם. טיפולים, הפוגות קצרות וחוזר חלילה. הבאתי אותם למחוז חפצם וברגע שיצאו מהרכב פרצתי בבכי. בתי הכלה שהייתה מרוגשת אף היא אמרה לי 'אמא את לא תוכלי להמשיך להתנדב אם תבכי אחרי כל מטופל שתיקחי הביתה'.
הודיתי באותו יום לקב"ה על האולם העלוב, על האוכל הפחות מוצלח. הודיתי לו על החתן ועל הכלה ועל כל האושר שיש סביב. ומאז ש. האברך החולה מוזכר אצלי ואצל כל חברי "חברים לחיים" בכל התפילות וכולנו מייחלים לניסים.
הגנרלית
לא פשוט לפגוש את נחמי קנייבסקי מנהלת הקבוצה ומי שהגתה, יזמה והקימה את "משפחת "חברים לחיים" המופלאה הזו.
אנחנו מנסות לקבוע פגישה וזה מסובך. לתמרן ולמצוא זמן בעומס המוטל על כתפיה. בין טלפון לטלפון בין משלוח למשפחה זו או אחרת בין לדאוג לטיטולים או מטרנה, אנחנו נפגשות בסלון ביתה שבפאתי בני ברק, כשאריזות מתנה ושקיות מקשטות את הכניסה לביתה ואני שואלת את נחמי איך הכול התחיל?
"הכול התחיל במנחם" אומרת נחמי וממשיכה, "כשהבן שלי היה בן 6, ילד מהכיתה שלו חלה בלוקמיה. התקשרתי לאימא והצעתי את עזרתי בבישול, שמירה על הילדים, קניות והיא אמרה שדווקא בזה היא מסתדרת ואז פרצה בבכי ואמרה שמה שהכי קשה להם אלו הנסיעות לבית החולים. קופ"ח הפסיקה לממן חלק נכבד מהנסיעות והמוניות מאוד יקרות."
חשוב לציין שחולים אונקולוגיים אסור להם להשתמש בתחבורה ציבורית. מערכת החיסון שלהם חלשה והם עלולים להידבק בכל וירוס או חיידק שבסביבה.
"עשיתי לעצמי סדר בראש, מי מהחברות שלי עם רישיון נהיגה ופניתי לשתיים מהן. בעלי הביא כמה טלפונים נוספים של חברים. טלי הייתה הראשונה. פגשתי אותה במכולת ושיתפתי. היא נענתה מייד.
משם פניתי לעוד אחת ועוד אחת ובכל פעם שהתעורר הצורך לקחת את מנחם לטיפול או להחזיר, הייתי מרימה כמה טלפונים ומי שהיה זמין יצא לנסיעה".
מעבר למחיר היקר של המוניות, בהרבה מקרים נתקלים בנהגי מוניות חסרי סבלנות. אחד הסיפורים המזעזעים בעיני הוא הסיפור של ח. אימא של לאהל'ה ז"ל. הם היו בדרך לתל השומר לטיפול. הילדה הייתה אז בת שנה ושמונה חודשים. היא הקיאה בדרך. הנהג התרגז וצעק עליהם לצאת מהמונית, כך באמצע הדרך. השמש קופחת על הראש, הילדה ללא שיער, סכנה גדולה במצבה להיחשף לשמש.
אימא של לאהל'ה אובדת עצות, עם דמעות בעיניים מורידה את הג'קט מעליה ומכסה את ראשה של התינוקת ויוצאת מהמונית. כשהגיעו לבית החולים היא פגשה את אמא של מנחם ושאלה אותה איך ייתכן שהיא תמיד מגיעה לבית החולים שלווה ורגועה, אמא של מנחם סיפרה לה על החברה שעוזרת לה עם הנסיעות.
"באותו ערב" ממשיכה נחמי "קיבלתי טלפון מאימא של מנחם אם יש אולי באפשרותנו לעזור גם ללאהל'ה החמודה זיכרונה לברכה. אמרתי שאני יכולה לנסות."
ומי שקצת מכיר את נחמי יודע שאצלה לנסות זה להצליח. מכאן העניינים התגלגלו מהר מאוד.
"לצערנו" נאנחת נחמי "התרבו המקרים והאסונות ומתווספים מקרי חולי של ילדים קטנים, תינוקות, בחורים צעירים, נשים ואימהות. המקרה של מנחם התחיל בשבועות, חודש סיוון תשע"ג ובחודש שבט כבר היו לנו 8 חולים כולם מבני ברק.
מצאתי את עצמי עסוקה רוב היום בעדכון טלפוני למתנדבים לגבי נסיעות לטיפולים בבתי חולים מהיום למחר. את הנסיעות של הבוקר עוד יכולתי לתכנן בערב הקודם, אבל הנסיעות של הצהריים היו מורכבות יותר. קשה היה לדעת מראש מתי כל אחד מסיים את הטיפול" את כל זה עשתה נחמי טלפונית. בלי וואטס אפ ובלי הודעות טקסט.
סמארטפון מוגן בשרות החסד
נחמי קנייבסקי, כלה של נכד הגר"ח קנייבסקי, לא העלתה על דעתה להשתמש בטלפון לא כשר שיסייע לה בהכוונת המתנדבים.
"בחודש שבט יצא הטלפון המוגן של חברת נתיב ומכאן יצאנו לדרך חדשה. השימוש בטכנולוגיה הקל עלי את זירוז ההסעות ויכולתי לקבל עוד פניות ועוד מתנדבים. מקבוצה שהתחילה עם שמונה חברים אנחנו מונים היום קרוב למאה חברים".
איך זה עובד בפועל?
"היום זה הרבה יותר מסודר. בערב אנחנו מוציאים בקבוצה את רשימת הנסיעות שצריך בבוקר. והמתנדבים שבקבוצה לוקחים כל אחד את הנסיעה שנוחה לו. נוחה, זו אולי לא המילה הנכונה. כי כולם עושים מאמץ גדול גם כשזה לא ממש נוח. בהמשך היום בכל פעם שצריך נסיעה שוב מעלים בקבוצת הווטס אפ ומי שזמין לוקח. בתחילה אני ניהלתי לבדי את הקבוצה במשך 24 שעות ביממה. כשהייתי קצת לפני הלידה של בני, כתבתי בקבוצה מי מוכנה להחליף אותי לשבועיים שלושה עד שאתאושש מעט מהלידה. חני, חוי ורבקי נרתמו לעניין. חילקתי את היממה ל- 3 ועד עצם היום הזה אף אחת מהן לא מוכנה להחזיר לי את התפקיד. וצריך להבין שכל משמרת היא עשרות טלפונים ותיאומים ומדובר בנשים עובדות מטופלות בבית ובילדים. אני אומרת שחסד זה ממכר".
מה עוד נעשה בקבוצה מעבר לנסיעות?
"הרעיון הוא פרויקט משפחה מלווה. ברגע שנופלת על משפחה כזו טרגדיה, אנחנו עוטפים אותה מכל כיוון אפשרי. בעקבות הנסיעות נקשרים למשפחות. את פוגשת שוב ושוב את אותם אנשים ומטבע הדברים שנפתחים ומשתפים.
הפכנו להיות ממש משפחה אחת גדולה, זה הרבה יותר מנסיעות. זה לדאוג למיטה לילד, לארון בגדים, למשחקים, לנופש להורים, לימי הולדת, ילד שמסיים מסכת נעשה לו סיום עם כיבוד ומוסיקה, נסייע בבר מצווה או בת מצווה, מתנות לחג, ביגוד, הנעלה וגם טיטולים ומטרנה כשצריך".
אני רוצה" מציינת נחמי "להזכיר את כל האנשים שבקבוצה אבל יודעת שתקצר היריעה. יש אנשים שעושים משמרות לילה עם חולים. מזמינים משפחות שלמות לשבת כשהאבא מאושפז, כשילד נמצא בבית חולים לוקחים את האחים לפארקים וטיולים. קונים להם מתנות בשפע העיקר שיהיה להם מצב רוח"
ואם יש קצר בחשמל והאבא בטיפול קשה בבית חולים ואשתו מתקשרת חסרת אונים, אזי יוצאת קריאה בקבוצה ומישהו מייד ייגש לבדוק יתקן או יזמין חשמלאי. גם אם חסר תנור באמבטיה, או צריך אינסטלאטור. הפרטים הכי קטנים של בית, אנחנו שם".
אז אתם עמותה? ארגון? מאיפה תקציבים?
"חשוב לי להדגיש שאנחנו לא עמותה ולא ארגון. אנחנו משפחה של כמעט מאה מלאכים, אנשי עסקים, נשות קריירה, כולם עסוקים מאוד ובכל זאת מוצאים את הזמן, היכולת, הלב והנשמה לשמח, לשקם, לתת את הכול עבור אחרים שכרגע זקוקים. וזה יכול להיות אפילו יציאה למסעדה בערב עם זוג שאחד מהם מתמודד עם המחלה והם זקוקים לקצת אוויר לנשימה כדי לאגור כוח ולהמשיך..."
טעם טוב מחבר טוב
על פרויקט ייחודי נוסף מספרת לי נחמי בהתלהבות "בכל יום רביעי אנחנו מעלים בקבוצת הווטס-אפ רשימה ארוכה של משפחות שהתמודדו עם שבוע קשה של טיפולים. וכל אחד בקבוצה תורם את חלקו. כמובן שזה לא מחייב אף אחד. רק מי שיכול ויש לו את הזמן והאפשרות. אז אחד מביא עוגות מאפה ביתיות, השנייה מכינה קיגלים, השלישי קונה שקיות ממתקים לפנק את הילדים וכך אנחנו מוציאים בכל שבת 15 מארזים מפנקים תחת הכותרת 'טעם טוב מחבר טוב'.
אנחנו כבר יודעים מה כל משפחה אוהבת איזה ממתקים הילדים אוהבים. המשפחות מרגישות שהמשפחה שלהם שלחה להם את הפינוקים לשבת".
ואם חשבתם שבזה תמו הפרויקטים לקבוצת "חברים לחיים" טעיתם. 'המשמחים', הוא פרויקט אליו נרתמו עם כל הלב נפתלי וברכי נ.. בכל פעם שישנו אברך או ילד או בחור צעיר המאושפז בשבת או בחג בבית החולים, הם מייד נרתמים למשימה ומארגנים מלווה מלכה במוצאי השבת. הם דואגים לכיבוד, מזמנים חברים לשמח, מוצאים תזמורת וזמר ובאים לשמח.
הייתה לי הזכות לראות מקרוב ולהשתתף יחד עם בעלי שיחי' במסיבת מלווה מלכה שנערכה בבית החולים לאברך יקר שחלה במחלה. מדהים לראות אנשים שמחוברים לאינפוזיה בבגדי בית חולים והם מחייכים. פתאום לרגע אפשר לשכוח את המחלה, את הטיפולים, את המכאובים.
תוכנית משמחת נוספת היא 'הליצנות הרפואית'. בשנים האחרונות הפכו הליצנים הרפואיים להיות חלק בלתי נפרד ממחלקות בתי החולים. ולא רק במחלקות הילדים. חני ב., מנהלת מכללת תלתן ללימודי רפואה משלימה, מרימה את הכפפה ובכל פעם שיש לילד מאושפז יום הולדת או שפתאום מישהו שם איבד את מצב הרוח, חני מייד שולחת את הליצנים הרפואיים שאיגדה בכדי לשמח, להצחיק ולהעלות חיוך.
נחמי לא עוצרת לרגע. האנרגטית הזו כל הזמן שוברת את הראש מה עוד אפשר לעשות ואיפה עוד ניתן לסייע. כך נולד פרויקט החדש 'אם בית'. אני מבקשת להבין מהו כולל ונחמי מסבירה: "ילדים חולים אונקולוגיים לא יכולים לבקר בגן הילדים או בבית הספר. מה שקורה הוא שהבית מתהפך.
האב לא יכול לצאת לכולל או לעבודה, אם האימא עובדת גם היא נאלצת פעמים רבות לעזוב את עבודתה כדי להיות עם הילד בבית או בבית החולים. כאן בדיוק נכנס לתמונה פרויקט אם בית. מדובר בגננות מוסמכות בפנסיה שמגיעות אל הילדים הביתה או אל בית החולים. הן לומדות איתם, משחקות איתם, מקדמות אותם בכל מה שאפשר.
מי שחברו יחדיו ונטלו על שכמן את כובד המשימה אלו אסתי נאווה וטלי. הן אמונות על גיוס הכספים והמשאבים, והפרויקט קורם עור וגידים. מה שמאפשר למשפחה לחזור כמה שאפשר לסוג של שגרה. הפרויקט הזה ממש בתחילת דרכו. כרגע יש לנו 3 גננות מוסמכות בפנסיה ואנחנו כמובן זקוקים לעוד"
אני לא יכולה להימנע מהשאלה שהרי יש היום עמותות וארגונים רבים מאוד של חסד. מה המקום שלכם בתוך כל זה?
"המקום שלנו להשלים ולתת את מה שאין. כשלאהל'ה ז"ל הייתה מאושפזת תקופה ארוכה באמריקה, הייתי בקשר הדוק עם האימא והיא ספרה על ארגוני החסד שם. היא הייתה מתקשרת אלי בדמעות ואומרת לי את זה חסר בארץ. ואת זה עדיין לא עושים. הרבה מהרעיונות שאבתי ממנה".
מלאכי הסיוע
אני לא יכולה לסיים את הכתבה בלי לשמוע מעט מהמתנדבים. המלאכים כפי שנחמי קוראת להם.
אני מבקשת מחני ד., שאחראית על חלק ממשמרות ניווט ההסעות, לומר לי מה עושה לה החברות הזו בקבוצת "חברים לחיים":
"עניי עירך קודמים" היא אומרת "דווקא בגלל שאני עם הרבה קשרים ואפשרויות, חשוב לי לתת מענה לאנשים שבאמת צריכים. אנשים מהעיר שלי. מדובר ברובם במשפחות של אברכים שבאמת זקוקים ואני מרגישה בבחינת יששכר וזבולון. אני יודעת שזה גם מאוד חשוב לחינוך הילדים.
ילדים שחיים בבית של גמילות חסדים זה נטמע בהם. אני לוקחת אותם איתי לנסיעות כדי שיחוו את גמילות החסדים הזו. אני מקפידה כל יום לעשות לפחות נסיעה אחת לבית חולים. גם אם יש לי יום עמוס ולוח זמנים צפוף אני מקפידה להתחיל את היום בנסיעה ואז כל היום שלי נראה אחרת. אני רואה ממש סייעתא דשמייא"
אני פוגשת את אסתי ז. בדרכה לאסוף תלושים מ'קידי שיק' לטובת המשפחות. היא כבר השיגה כסף כדי לקנות אופניים לילדים ועוד היד נטויה.
"אצלי זה סוג של צוואה מאימא שלי". אומרת אסתי "כשאימא הייתה על ערש דווי ביום האחרון לחייה נכנסה אליה מתנדבת לחדר. מרים, היא פנתה אליה בהפתעה מה את עושה כאן? זו הייתה חברה שלה שלא ידעה על מחלתה.
אמא שלי פנתה אליה ואמרה לה לצערי חליתי. אבל ביום שאני אצא מכאן אני אעשה את מה שאת עושה. גם אני אתנדב. ואז היא פנתה אלי ואני לא אשכח לעולם את המשפט שהיא אמרה לי: אסתי שלי אל תשכחי. יום למחרת היא נפטרה. קמתי מהשבעה ביום שני וביום שלישי התייצבתי בתל השומר".
אני חייבת לציין" היא מוסיפה "שאף פעם לא הרגשתי חיבור רגשי כל כך חזק עד שהכרתי את קבוצת חברים לחיים. קשה לי לתאר במילים מה שקרה לי פה בקבוצה. זו הנתינה האין סופית. לראות אותם בנסיעות, לבשל להם, לקנות להם, זה חיבור רגשי עצום.
בשבילי לראות אנשים מחייכים זה ההוויה של החיים שלי". ואסתי ממהרת. היא בדרך לקנות ארבעה זוגות אופניים לילדים חולים שביקשו. והיא רק רוצה להגשים להם את החלום. אח"כ היא תאסוף את התלושים וכמו שאני מכירה אותה היא גם תאפה עוגה או תבשל ארוחה.
"אני יודעת" אומרת אסתי "שזו הצלת נפשות ממש. ומה שהכי מדהים בעיניי" היא מסיימת "זו הנתינה של הציבור שלנו. אנשים פותחים את הכיס וגם את הלב. עוד לא קרה שביקשתי ולא נעניתי. אנשים מתקשרים אלי לשאול מה עוד צריך ואלו הפנים היפות של העם שלנו".
כשאני שואלת את נפתלי נ. מה המיוחד שבקבוצה הזו הוא עונה: "זו קבוצה משפחתית שבה כולם מכירים את כולם בשמות ולא רק את החולה, גם את ההורים ואת המשפחה המורחבת. הליווי הוא לכל המשפחה. התמיכה היא במגוון תחומים, הרבה מעבר לנסיעות. זה כולל ארוחות חמות למשפחה שנשארה מאחור, דאגה למלווים לחולים ועוד".
מה עושה לך ההתנדבות באופן אישי?
"סיפוק אדיר" אומר נפתלי "פרופורציות לחיים, סיבוב אחד כזה ואתה קולט עם מה אנשים מתמודדים. הכול מתגמד..."
יש משהו שנכנס לך ללב במיוחד?
"כן, אם זה הורים שמתמודדים עם תינוק קטן כשרק התחילו את החיים, אבא צעיר לשלושה ילדים שנמצא חודש בבידוד ולא רואה את הילדים שלו... זה קורע את הלב".
כשאני מבקשת לשמוע על סיפור מרגש במיוחד נפתלי נותן לי את הטלפון של שלמה י.:
"זה היה ביום שישי כמה שעות לפני שבת". מספר שלמה "משפחת ג., שבתם הקטנה חלתה לא מזמן, נאלצת להתאשפז לשבת בבית החולים.
רק יצאה הקריאה בקבוצה וכל אחד הרים את תרומתו. החל מאוכל מבושל לשבת, עוגות, ומעדנים. נסעתי לבית החולים כדי להביא לאבא שנשאר עם הילדה אוכל לשבת וכמובן בהמשך הבאנו גם לכל המשפחה. האבא כל כך התרגש ושאל אותי מה הוא יכול לתת לי. הייתי בהלם. ואז הוא המשיך ואמר, אני רוצה לתת לך משהו שיקר לי מאוד. משהו שאני שומר עליו מכל משמר.
אתה יודע שבעקבות הטיפולים הכימותרפיים נושר לילדה שלי השיער. כל פעם שקבוצת שיער נושרת אני אוסף אותה ושומר אותה בשקית. מבחינתי השיער הזה הוא קדוש. אני רוצה שתיקח קבוצת שיער אליך. זה ישמור עליך... לא יכולתי לדבר. הדמעות חנקו את הגרון. ירדתי לרכב תוך כדי שאני דומע... ושיתפתי את חברי קבוצת הווטס אפ 'חברים לחיים' בסיפור הזה שטלטל אותי"
אני מתקשה לסיים את הכתבה. קשה להיפרד מאנשים מופלאים מלאי נתינה וחסד. כשאני קוראת לנחמי קנייבסקי 'מנהלת' היא כועסת עלי. "מה פתאום" היא אומרת "אנחנו משפחה אחת גדולה שכל אחד עושה שם מה שהוא יכול ותורם את המקסימום".
והנה הסלולארי שלי מצפצף. יש קריאה בקבוצה. צריך נסיעה לתל השומר. הפעם אני מתנדבת לקחת את המצווה. אני נפרדת מנחמי שמסכמת את המפעל האדיר הזה כשהיא אומרת: "כל הזמן יש לזכור את הנאמר 'אם אתם משמחים את שלי, אני משמח את שלכם'."
ועוד משהו מרגש לסיום:
מכתב תודה של משפחת ל. ההורים של נועה
לכבוד חברי המפעל היקר והעצום "חברים לחיים"
ערב פורים תשע"ה.
ברצוני להודות רבות על העזרה העצומה במגוון תחומים, אך קודם לכן אשתף קצת בתחושות העוברות על אבא לילדה החולה במחלה הנוראית.
לפני כשבועיים וחצי "התבשרנו" ע"י הרופא על המחלה, לא ארחיב על עצם הבשורה שהתפוצצה בנו כפצצת אטום. זוג צעיר בתחילת החיים בונים את ההווה מלאים תכניות כרימון כאשר לפתע כרעם ביום בהיר כל הגרגירים מתפזרים.
מצאתי את עצמי יושב ליד מיטתה של נועה ובוכה, לא מפסיק לבכות. ראיתי את נעה מיוסרת אחרי יום ארוך של טיפולים ובדיקות, אחרי שדקרו אותה בלי סוף לחיפוש ורידים וההרגשה נוראית ומזעזעת. לחשתי לה באוזן סליחה נועה, סליחה שבעוונותינו ובעוונות הדור כולו נתפסת. את, תינוקת של בית רבן סובלת למען עם ישראל, מקבלת ייסורים שהיו מגיעים לכולנו.
כשהלכתי לישון קיוויתי שהכול חלום. אך הבוקר הבא הוכיח שאכן זוהי מציאות. עוד יום של טיפולים ובדיקות ושוב אני מוצא את עצמי בוכה. מנסה להתאפק אך ברגע שמציץ בה, בנועה הקטנה בחיוכה המתוק והכובש הזה ששייך רק לה, בשיער היפהפה שלה, שוב נחשול של דמעות פורץ, הכול כל כך חדש וכואב.
הרגשתי שזה מעבר לכוחותיי פרצתי בבכי מלב קרוע מכאב. איך ריבונו של עולם אפשר להיות בשמחה תמיד?!
הטלפון צלצל אך לא היה בי כוח לענות. המתקשר לא התייאש והמשיך לנדנד עד שעניתי.
האישה מעבר לקו הציגה את עצמה כנחמי מ"חברים לחיים" ואמרה אנחנו פה בשבילכם. חשבתי לעצמי שזה בטח עוד ארגון חסד והייתי מנומס אבל תוך זמן קצר הבנתי שטעיתי ובגדול. זה לא עוד ארגון חסד.
קלטתי את הקטע שלכם – לירות בלי הפוגה, לא לתת לנו זמן לחשוב, בבחינת "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת" מערך הנסיעות היעיל כל כך וגולת הכותרת הרעיון האדיר של גננת פרטית, ובנוסף ההרגשה הנפלאה שמלווה את כל המערך המדהים הזה מעצימה שבעתיים את כל הפעילות שלכם.
כשחזרנו סופסוף הביתה אחרי שבועיים בבית החולים, חשבנו לרגע שהייתה לנו פריצה. לא זיהינו את הבית. כשנכנסנו לחדר "המחודש" של נועה התפללנו שגנבים כאלה יבואו כל יום. עוד לפני שהספקנו להתמקם כבר הגיע עוד משלוח מגדנות מכל טוב כדי שיהיה לנו איך להתחיל לחזור למסלול. התרגשנו מאד מהרצון לרפד ככל האפשר גם גשמית וגם נפשית.
ייתן ה' שיתמלאו כל משאלות לבכם לטובה מתוך שפע בריאות והרחבת הדעת, שתוכלו להמשיך כולכם, כל אחד בתפקידו המיוחד לתת חלקו במפעל הנפלא הזה ושתזכו תמיד להיות מהנותנים.
אין לנו מספיק מילים להודות לכולכם (הנגלים והנסתרים...)
משפחת ל.
מתוך מגזין פיין סטייל http://fine-stylish.com/mag/35/
]]>
